אז מה שיחקתי ב2019?

שנת 2019 הסתיימה לה, וכפי המסורת של השנתיים האחרונות אדבר על מה ששיחקתי השנה (ולא קיבלו ביקורת מלאה). בשונה מהפוסט סיכום אנימה ל2019, הפוסט הזה יכלול גם כותרים שלא יצאו ב2019, וכן כותרים אמריקאים, ואף כותרים שלא סיימתי ועל כן אדבר עליהם בקצרה מבלי לתת להם פוסט שלם.

Dot Hack// G.U. Last Recode

פעם הייתה תקופה שבה באנדאי נאמקו יצרו משחקים של "תקועים בתוך משחקים" שהם לא המשחקים הבינוניים של SAO, אז הייתה. לאסט ריקוד הוא רימאסטר לשלושת המשחקים האנטי צרכניים ביותר בעידן הפס2 שפירקו משחק אחד לשלושה חלקים ואז מכרו אותם במחיר מלא, דבר שהרימייק של FF7 בקרוב יעשה. אך כשמקבלים את המשחק כגרסה אחת, אוי כמה שהוא נהדר. הסיפור עוקב אחר הסאו (Haseo, ולא ה"סאו", זה כאילו באנדאי נאמקו ידעו איך נקצר את SAO בעברית והכינו את זה מראש!) שמצטרף למשחק הרשת "דה וורלד". לאחר ההקדמה של המשחק, הוא קופץ בזמן לכמה חודשים מאוחר יותר, שם הסאו מוכר בתור "אימת המוות" בעקבות זה שחברתו שינו (Shino, קול באנדאי נאמקו ממש חזו את העתיד עם הרפרנסים לסאו!) נכנסה לקומה לאחר שנרצחה במשחק. אך שמיד לאחר מכן, הסאו מאבד את כל כוחותיו וחוזר לרמה 1 במשחק. הוא פוגש נערה שהדמות של במשחק דומה באופן מפתיע לזו של שינו, זו היא אטולי (Atoli). אטולי והסאו מתפתחים במהלך המשחקים, ושניהם דמויות נהדרות. אך למרבה הצער, עד שזה קורה, זה כבר במשחק השני בסדרה. אוי כמה שאני מרחם על שחקני הפס2 המקוריים. כמעט כל המשחק הראשון הוא הקדמה, ולמרות שיש לו דמויות רבות נהדרות,  המצב בעייתי ביותר.

הרעיון בדוט האק הוא לקחת את מה שהשגתם בכל משחק, כל עליית הרמות והחפצים ואיתו לעבור אל המשחק הבא בסדרה.  ולגבי מערכת הקרב? היא מבוססת על קומבו אחד וכמה התקפות מיוחדות. למרבה הצער, אפשר לשחק רק עם הסאו, במשחק שבו הייתי רוצה לשחק את אטולי ושאר הדמויות האחרות כי אני אוהב את האופי שלהן. יש להסאו מספר מאוד מוגבל של התקפות. אך עדיין יש כמה דברים טובים- כאשר האויב זוהר בטבעות כחולות ניתן להשתמש בהתקפות המיוחדות, ולהשתמש בטכניקה בשם Rangeki שהיא סופר מספקת כי היא מחזקת את הנזק. גם במידה והיריב משתמש בראנגקי בעצמו, ניתן להפעיל ראנגקי כנגדו, וזה נהדר.. יש גם את קרבות האווטר, שהם קרבות בוסים מעולים וכיפיים להפליא. דבר רע שיש לי להגיד נגד המשחק זה עיצוב השלבים הגרוע שלו. המפות הם דאנג'נים ממוחזרים להחריד, שוב ושוב ושוב.  גרפיקת המשחק מחזיקה באופן לא רע גם להיום, 14 שנה אחרי שהמשחק יצא, ובקטעים מסוימים המשחק נראה ממש יפה.

Yooka-Laylee and the Impossible Lair

אני אקרא למשחק הזה מעכשיו "יוקה ליליי 2" להמשך הפוסט הזה. לא שיחקתי מעולם ביוקה ליליי הראשון, שהיה הבטחה של היוצרים לשחזר את באנג'ו וקאזואי בתור פלטפומר תלת מימדי. יוקה ליליי 2 משנה את המצב, והופך לפלטפומר סייד סקרולר. לא שיחקתי בו הרבה, וזה לא באשמת המשחק, אלא בגלל שאני פשוט לא טוב בסגנון הזה. ועדיין, יוקה ליליי 2 הוא מאוד נגיש לקהל חדש שרוצה להתנסות בפלטפומרים כמוני. אז יש לנו את יוקה, הזיקית שאיתה תשחקו. ולצידה ליליי העטלף. כבר בשלב הראשון, המשחק נותן את לכם את ההזדמנות לנסות את "המאורה הבלתי אפשרית", השלב האחרון של המשחק. אותו תוכלו לנסות בכל רגע ורגע. במהלך השלבים תשיגו דבורים שיתנו ליוקה מד חיים נוסף בשביל המאורה ההיא כדי שאם תרצו, לנסות אותה שוב. ליוקה יש רק שתי פסילות כמצופה מפלאטפומר קלאסי. במידה ותיפגעו, ליליי תעזוב אתכם להמשך השלב. אותה אפשר לשחזר על ידי פעמונים, או על ידי פסילה. ולגבי הפסילות, זה איפה שהמשחק הופך את עצמו למודרני לעומת הפלטפומרים הישנים. אין הגבלה לכמה פעמים שאפשר למות בהם. בנוסף, במידה ותמותו מספר פעמים, תוכלו לעבור אל הCheck-point הבא בחינם. אלא שבמהרה תבינו שלדלג אל הנקודה הבאה לא משתלם, שכן יש בשלבים מטבעות שאותם תוכלו לאסוף. ואלו נדרשים בשביל לפתוח איזורים נוספים בשאר המשחק. עיצוב השלבים צבעוני ונהדר, ומלא בגיוון. יוקה ליליי 2 משחק מעולה.  

Detroit: Become Human

דטרויט הוא פשוט משחק נהדר. טוב, אולי "משחק" לא תהיה ההגדרה הנכונה, כי הוא משחק הרפתקה\ ויז'ואל נובל אמריקאי. אבל מי אמר שחובה פעולות ממשיות בשביל שזה יהיה משחק? המשחק מתרחש בעתיד שבו אנדרואידים הפכו לדבר בשגרה. הם עוזרים בתפעול העיר, לרמה שעד כדי כך, אנשים רבים איבדו את עבודתם. הם לא מסוגלים להתחרות עם המכונות היותר מוכשרות מהם. היחס שנותנים בני אדם לרובוטים מכפיר וגזעני, הם רואים בהם רק כעבדים ושונאים אותם. כאן תשחקו שלושה רובוטים- קונור; רובוט שעובד כבלש ושוטר, מארקוס; רובוט שעוזר לאדם זקן כמטפלו האישי, וקארה; רובוטית שעובדת כעוזרת בית אצל אדם שיכור. המשחק עובר בין העלילות של השלושה, עד שהם מתחברים לעלילה אחת. ויש כל-כך הרבה החלטות במשחק שישנו את הסיפור. גם החלטה קטנה יכולה לשנות פלאים את המצב. עלילת המשחק מותחת ומעניינת, וקארה הייתה הדמות האהובה עליי, שכן היא מפתחת רגש אימהי לילדה בשם אליס. כל המשחק רציתי רק שהשתיים יחיו ביחד בשלווה- שזה לצערי, לא קרה בסוף. אולי בסוף שלכם כן, אבל ההחלטות שבחרתי, לא צלחו בסוף. חבל. חוץ מזה גם מארקוס וגם קונור הם דמויות מעולות, והמשחק פשוט נהדר.  

  

Nioh+ Sekiro Shadows Die Twice

אני מכניס את השניים האלה ביחד בתור "החברים של דארק סולז" וכי שיחקתי בהם ממש מעט. ולמה שיחקתי בהם מעט? כי הם קשים להחריד, אך לא בצורה רעה. לפניי ששיחקתי בהם אמרתי לעצמי "אם ניאו וסקירו היו משחקים קלים הייתי נותן להם ניסיון" ואז בסופו של דבר שיחקתי בהם למרות זאת, ונחשפה בפני האמת. אם דארק סולז וחבריו היו משחקים קלים, הם היו משחקים גרועים. הקושי שלהם זה הגיימפליי. עם מערכות מורכבות שדורשות שליטת על ודיוק למופת במשחק, אך עדיין שנותן לשחקן מספיק הזדמנויות להגיע לנצחון. גם ניאו וגם סקירו הם חבריו של דארק סולז שמתרחשים בתקופת הסנגוקו, אך המערכות שלהם שונות. ניאו מבוסס על שימוש במגוון נשקים שונים על פי נוחות השחקן. חפצים מסוימים ילהיבו וויבז היסטוריה יפנית כמוני, כמו הTanegashima בעקבות שהם במשחק. ועם מערכות מורכבות של תנוחות לחימה נהדרות. סקירו לעומת זאת מבוסס יותר על התגנבות, ועל שליטה במכניקה אחת ברמה על- הDeflecting  ("ההסטה" בעברית, שגם זה לא מסביר לחלוטין את המילה) ובכך להחליש את יציבות היריב בקרבות אחד על אחד. סקירו כבר זכה בתור משחק השנה, ואני לא מופתע, שכן מהזמן ששיחקתי בו, גם הוא וגם ניאו מאסטרפיס.

Disney Classic Games: Aladdin and The Lion King

לאחר שהלייב אקשן ל"מלך האריות" ו"אלאדין" יצאו השנה ("לייב אקשן" במקרה של מלך האריות), דיסני קפצו על ההזדמנות כשקהל חדש וצעיר נכנס לשני הסרטים האלו, וקהל ישן שבהייפ מטורף, והביאו רימאסטר לשניים מהמשחקים הישנים של הסרטים. אלאדין מעולם לא היה סרט שהלהיב אותי במיוחד, ואילו מלך האריות הוא הסרט השני האהוב עליי של דיסני ("הגיבן מנוטרדאם" זה מאסטרפיס), ועל כן קניתי את המשחק אך ורק בשביל מלך האריות, שאפילו שיחקתי בו בשלב אחד בגיל שלוש או ארבע, כך שההייפ היה מטורף. למרבה הצער, מלך האריות הוא משחק רע. מלא באי הוגנות כלפי השחקן, ועם מיתות זולות. כבר בשלב השני של המשחק, פאזל הקופים, המשחק לא הוגן להחריד. אין בו שום הגיון מבחינת הפאזל שמבוסס על ניחושים של "איזה קוף להפעיל" וקפיצות שמסתיימות במוות על טעות הפיקסל. וזה קורה לאורך רוב המשחק. כשסימבה כבר מבוגר ובהכנה שלו לקראת הקרב עם סקאר המשחק מבוסס יותר על אקשן ופחות על פלטפורמינג לא הוגן, אז לפחות זה. כדי לפצות על הבעיות של גרסת שנות ה90 של המשחק, הרימאסטר מכניס כפתור חדש שנותן לשחקן בכל רגע להחזיר את הזמן אחורה כמה שירצה. אם לא הכפתור הזה- לא הייתי מסיים את המשחק, כי הוא עד כדי כך זול כשזה נוגע למוות. חוץ מזה הגרפיקה של המשחק מדהימה, הספרייטים משנות ה90 נראים מעולה גם להיום והמשחק תענוג לצפייה בו. פחות תענוג למשחק בו.

Injustice 2

אינג'סטיס 2 הוא משחק מעצבן, מאוד מעצבן (תכניסו פה את "מועדון לילה" עם אורי חזקיה ואבי נוסבאום בתור קהל של "זה מעצבן?!" ). הוא משחק טוב, מאוד טוב, ולמרות זאת כל פעם שאני משחק בו אני פשוט שלא יכול לחשוב "לעזאזל, המשחק הזה היה יכול להיות לא מציק ללא שטויות AAA מודרני". המשחק הוא פייטר דו מימדי וקרוסאובר בין כל הקומיקסים של DC, שאין לי שום קשר אליהם, אך עדיין אני נהנה מהכמה דמויות הכיפיות שבמשחק כמו הארלי קווין ופויז'ון אייבי. מערכת הקרב מהירה, מלאה בהתקפות מוגזמות נהדרות (כמו זה שהארלי מזמנת צבועים עם רעמה ירוקה), עם שימוש רחב בזירה שמלאה באינטרקציה עם חפצים. מצב הסיפור כנראה ייתן למעריצי DC את הפאנסרוויס הנדרש, שכן, אני לא יכול לדעת- אני לא מעריץ של DC. אבל אז אנחנו מגיעים לאיפה שהמשחק נהיה מעצבן להחריד- Loot Boxes! המשחק מלא בתלבושות וצבעים להשגה, אך הדרך שמשיגים אותן מזעזעת. כמות רבה של תלבושות נעולות מאחורי סכום רב של כסף- שאפשר לשלם עליו בכסף אמיתי, בעוד שהכסף שמקבלים במהלך המשחק נמוך להחריד. כמות רבה של תלבושות כמעט זהות לאחרות, כשההבדל בניהן הוא אולי ארבעה פיקסלים מסכנים. ואם זה לא מספיק, יש דמויות שמעולם לא שיחקתי איתן, אך עדיין קיבלתי כמות עצומה של בגדים להן, בעוד שהדמויות שכן השקעתי בהן נשארו מקופחות. אני אוהב לשחק באינג'סטיס 2, אך לפתוח לוט בוקסס בעיקר מעצבן אותי.

Team Sonic Racing

טים סוניק רייסינג הוא ההפתעה הכי גדולה שלי השנה. לא משחק השנה שלי או אפילו קרוב לזה, אבל אוי כמה שהוא מהנה. אני לא מעריץ של סוניק, כן יש כמה דמויות שאני אוהב כמו נאקלס ובלייז, אך זה מסתכם בזה. אני גם לא מעריץ של משחקי מירוצים, כשאחד היחידים ששיחקתי בהם הוא Yugioh 5D's Wheele Breakers עם האהבה שלי לפייב דיז. אך הודות לביקורת מסוימת של מבקר נחמד, ג'ירארד קאהיל, מכירים? ידוע יותר בתור "דה קומפלישינסט" נתתי ניסיון למשחק. טים סוניק רייסינג מבוסס על קבוצות של שלושה שחקנים שעובדים יחד במטרה להגיע ראשונים לקו הסיום. עם מפות מטורפות ומוגזמות, שימוש בחפצים מוגזמים ומשעשעים, ושיתוף פעולה בין הקבוצה. למשל, כשחבר קבוצה מוביל, הוא משאיר מאחוריו שביל זוהר שעליו יכולים חברי הקבוצה לנסוע ובכך להאיץ במהירות. אפשר לשלוח חפצים לחבר קבוצה אחר שיותר צריך את זה. שתי הפעולות האלו נותנות לשחקנים לצבור מד מסוים, שהוא בתמורה נותן האצה ענקית ומהירה. הדבר הכי נהדר כאן זה שהציון הכולל של המירוץ נקבע על פי שכלול של כל מיקומי החברים בקבוצה, ולא על פי ניצחון בודד. וזה נהדר. והמשחק נותן כמובן לשחק באונליין עם ונגד וחברים, ואפילו טוב יותר- מסך חצוי, וזה כל-כך כיף. סופסוף יש לי תועלת לשלושת השלטים שלי. המשחק מלא בלוט בוקסס שבשונה מאינג'סטיס 2 שדיברנו עליו קודם, הוא לא רע. שכן משיגים חפצים בקלות, ולדמויות שאיתן שיחקתם.

DmC Devil May Cry: Definitive Edition

שיחקתי ב"דמק דמק" (כמה שהקיצור הזה מטומטם) מיד אחרי ששיחקתי במשחק השנה שלי, דביל מיי קריי 5. האדם הממוצע כנראה היה שונא להחריד את דמק דמק, אבל לא אני, כי אוי הוא היה כל-כך כיף. אז כן שיחקתי בו באיחור של שש שנים מאז שיצא, אבל ממש נהניתי. הוא ריבוט לדביל מיי קריי, שמשנה את דאנטה האהוב שלנו, לדאנטה שבעיני, הוא קצת פחות אהוב, אבל אני עדיין אוהב אותו (מוזמנים להכין את הצבא כנגדי). המשחק מלא בבדיחות גיל 14 של "זין גדול" שאדם ממוצע היה שונא את זה, אבל הבלוג הזה מבוסס על בדיחות הומו סאמה אז יאפ, עדיין נהניתי. מערכת הקרב מלאה בנשקים מטורפים, עם Replay Value נהדר לשלבים שפשוט נהדרים לשחק אותם שוב ושוב. ואפילו לשחק את את ורג'יל בשישה שלבי בונוס של הגרסה הזאת. גם דאנטה וגם ורג'יל כיפים באופן נהדר למשחק. הסגנון ה"אימו" של דאנטה בכלל לא הפריע לי, וכן, יכול להיות שהרעב שלי והיובש במשחקי האק אנד סלאש עשו את שלהם, זה לא משנה את העובדה שכן נהניתי מדמק דמק.

Death Stranding

המשחק ההיפסטרי של השנה. דארק ידוע כהיפסטר, ופחות ידוע כמעריץ של קוג'ימה (דווקא לא בגלל לא מאטל גיר, אלא בגלל Zone of the Enders) אז כמובן שקנה אותו. העלילה של המשחק מתרחשת ביקום עתידני בו אמריקה קרסה. בעקבות גשם חומצי נוראי שהורס כל דבר שנוגע בו, אמריקה נותרה ללא עתיד. כתוצאה מכך כל האנשים נשארו מסוגרים בבתים (היקיקומורים עם תירוץ טוב!) ואת עבודות השילוח עושים אנשים מסוימים. אחד מהם הוא סאם ברידג'ס. יש במשחק עוד כמות עצומה של עלילה, שלא תבינו ממנה כלום כי זה משחק קוג'ימאי למופת. אז מה לעזאזל הגיימפליי? ללכת, וללכת, וללכת. המשחק שם מיליון ואחד מערכות רק על הליכה. מטרתו של סאם הוא לשלוח חבילות לאנשים. על ידי כך שהוא סוחב אותם על הגב שלו. ועל זה יש לכם מערכות. לשים את החפצים הכי חשובים בתחתית הערימה כי הגשם החומצי ישמיד אותם אם לא, לאזן אותם סביב כל הגוף, ולדאוג שלא לסחוב יותר מידי מהם כי אחרת סאם יהפוך לגרוטאה שתקרוס תוך צעד אחד. כל פיקסל ופיקסל במפה יעבוד שונה כשתתדרכו עליו, עם בליטות שיפילו את סאם, ועוד. איפה שאני מוצא בדת' בסטראנדינג כמעניין זה האלמנט הקהילתי שלו. תוכלו למצוא חבילות ששחקנים אמיתיים אחרים איבדו, ואז לאסוף אותן ולשלוח אותן אליהם בחזרה. וכתוצאה מכך לקבל מהם לייק, שבתמורה ייתן לכם חיזוק לסטאטים של סאם. או למשל להשאיר לשחקנים אחרים חפצים שיעזרו להם ולקבל מהם לייק, או הערות שיעזרו להם, וכן גם לקבל לייק.

LEGO Jurassic World

"לגו עולם היורה" הוא משחק נהדר! אם אתם בני ארבע. לצערנו, לא אני ולא אתם לא בני ארבע. ואם אתם בני ארבע, אז שני דברים, שאפו על זה שאתם יכולים לקרוא, ושנית, מה לעזאזל אתם עושים פה?! הבלוג מלא בבדיחות הומו סאמה. טוב סתם, האמת שבלגו פארק היורה עדיין יהיו דברים שגם מבוגרים יוכלו ליהנות מהם, כי הוא משחק מרגיע להפליא. המשחק מעביר דרך 20 שלבים את עלילות ארבעת סרטי פארק היורה, כאשר הוא נותן חמישה שלבים לכל סרט. תזכורת בשבילי שאני צריך כבר לצפות בפארק היורה, כי אני לא יכול להגיד לכם עד כמה אמין המשחק לסרטים (ולצפות בסטאר ווארס, מתי אעשה את זה כבר... ). במשך עשרים השלבים של המשחק תעברו גיימפליי פשוט, מלא באספנות של לגו, ורוגע נהדר. משחקי לגו מבוססים על לשחק מאות דמויות שונות שלכל אחת מהן יש יכולת ספיציפית, כמו למשל להיכנס למקומות חשוכים, או להשתמש במכוש. הדבר הכי נהדר זה לשחק עם הדינוזאורים עצמם, ועם כמה שהם אינם דינוזאורים (פטרנודון לא נחשב דינוזאור), ואפילו ליצור כימרה משולבת של כמה דינוזאורים שונים. המשחק הוא מאוד אדיב לאנשים שרוצים להשקיע בו שעות באיסוף דברים, שכן יש בו הרבה מזה.

Final Fantasy XII: The Zodiac Age

שנת 2019 הייתה יבשה להחריד על הפס4 כשזה נוגע לJRPGים. על הסוויץ' היא הייתה קצת יותר טובה, שהם קיבלו את סורד אנד שילד, רימאסטר מעולה לדיג'ימון סטורי סייבר סלות', פייר אמבלם 3 בתים, והגרסה העילאית לדרגון קווסט 11. על הפס4 כל מה שקיבלנו היה קינגדום הארטס 3 ורימאסטר לני נו קוני 1 (שגם יצא לסוויץ'). ועל כן, השלמתי את החסר עם פפ12. שאוי כמה שהוא מעולה. הוא נותן חגיגה לביטוי עצמי במשחקי רפג ברמת על. על העלילה אני לא הולך לדבר, לא הצלחתי לעקוב אחריה, וזה לא באשמת המשחק בכלל. כן היו לה דמויות נהדרות כמו אש, פאנלו, ובאש. מערכת הקרב היא תורות בזמן אמת, סגנון שמשחקים נוספים כמו White Knight Chronicles וNi no Kuni עשו אחרי פפ12. על ידי שליטה בדמות אחת תשחקו את המשחק, כשלצידה יש דמויות נוספות שנלחמות. איך שולטים באחרות? פשוט, על ידי השגת ונתינת פקודות מוכנות מראש להן. כמו למשל "רפא אותי כשאני ב60 אחוז מהחיים". פפ12 הוא יותר תכנון מראש של הקרב מאשר הקרב עצמו, זה שונה, וזה מעולה. חוץ מזה יש במשחק יש 12 קלאסים שכל דמות (מבין השש שבמשחק) יכולה ללמוד שניים מהם על פי בחירתה. כפי שאמרתי, זה הכל על פי התכנון מראש, ואין החלטות שהן לחלוטין נכונות. אפשר לעשות כל-כך הרבה מזה. בנוסף, אפשר להריץ את הקרבות למהירות של פי ארבע ממה שהם באמת, מה שהופך גריידינג לעליית רמות למהיר, מרגיע, ומהנה.

ולגבי מה יש לנו לצפות מ2020? דרגון בול זי קאקארוט יוצא בימים הקרובים (והוא כבר על המדף שלי ובקרוב אתחיל לשחק בו), רימאסטר לבאיונטה ו-ואנקויש שיהיה נהדר בשבילי לחזור לבאיונטה וסופסוף לשחק בואנקויש שפספסתי מעידן הפס3, פרסונה 5 רויאל, וואן פיס פיראט וואריאורז 4, ולאסט אוב אס 2 שאישית אותי לא מעניין אך ייתן שנה אחרונה טובה לפניי שהפס5 יוצא.