סדרת מאהו שוג'ו קלאסית שיצאה אי שם ב-2003, נוצרו לה מעריצים רבים לאורך השנים.
אבל הפעם, לשם שינוי, לא באנו לסקר עליה. במקום זאת, אנחנו הולכים לדבר ולנתח במידת מה תֵמות מסוימות בתוך הסיפור.
הפוסט מיועד לאלה שכבר צפו בסדרה - הוא מכיל ספוילרים. ראו הוזהרתם.
נכתב בשיתוף פעולה של עדן (Kirakishou) ונטלי (Crucio).
אפשר לכתוב סיפור בלי עלילה, אבל אי אפשר לכתוב סיפור בלי דמויות. אחרת כל מה שיישאר זה רק תיאורי נוף וכוחות טבע (גם אז אולי אפשר להחשיב אותם לסוג של דמויות... אבל לא זאת הנקודה הכאן).
אם כך, על אחת כמה וכמה שהדמויות חשובות בסיפור שבתוכו מתרחש סיפור. מבולבלים? אין סיבה להיות.
אומנם זה פרט שמתברר במפורש בשלב די מאוחר של העלילה, אבל העיירה בה מתרחשת העלילה של האנימה בעצם כלואה בתוך סיפור. אף אחד לא יכול לצאת, וכל מי שנכנס מקבל תפקיד בתוך הסיפור (בדרך כלל בדמות חיה אנושית - כל סופר והפטיש שלו).
אבל זה הולך אפילו רחוק יותר, שכן לפני העלילה סיפור אגדה לא הגיע אל סיומו בשל מות המחבר, וכתוצאה מכך הדמות הראשית והאויב שלה יצאו אל מחוץ לדפי הספר. סופו החדש של הסיפור, בו הנסיך ריסק את לבו ורגשותיו לרסיסים על מנת לחתום את העורב המפלצתי, רק הוביל ליצירת סיפור חדש במציאות.
רוב הדמויות בסדרה הן למעשה אנשים (וחיות) "אמיתיים" שרק נכנסו לתוך הסיפור החדש. כך הסדרה מתחילה כשהברווזה אהירו (הערת המתרגם: "אהירו" פירושו ברווז) מקבלת תליון קסום שמאפשר לה להפוך לילדה וכן לצורה הקסומה של "פרינסס טוטו" על מנת שתוכל להחזיר את חלקי לבו של הנסיך ולראות אותו מחייך. אפשר לקרוא לתליון הזה plot device בהרבה מאוד מובנים.
בזאת דרוסלמאייר מתחיל את התפקיד שלו בתור המחבר כשהוא מניע את הדמויות ועקב כך גם את העלילה. בתוך עולם זה, שלכל דמות יש תפקיד מסוים שמצופה ממנה למלא, מהי המשמעות של רצון חופשי?
דרוסלמאייר מחפש סיפור טרגי - סיפור שבו למשל, על פי החוקים שהכתיב, האביר (בדמות פאקיר) יקריב את חייו למען הנסיך, ופרינסס טוטו (בדמות אהירו) תתוודה בפני הנסיך, תתפוגג ותימחק מקיום. מה שנשאר זה לגלות האם הדמויות מוכנות לקבל את הגורל הידוע מראש או שמא להילחם נגדו.
אחד האספקטים הפחות מדוברים של הסדרה הוא "monster of the week" - הדמויות האפיזודיות שפרינסס טוטו מרגיעה אותן ועוזרת להן. על שאף שהן באות והולכות כל פרק, כולן מבטאות את הנושא העיקרי של הסדרה - קבלת הזהות האמיתית שלהן. החל מדובת הנמלים שרק רצתה לרקוד יפה כמו רו ומצאה את עצמה מתעבת אותה ומחבלת בחייה החברתיים והמקצועיים, עד למנורה שרצתה שוב להאיר על האנשים היקרים לה אך במקום זאת חטפה את מיותו במטרה להאיר עליו לנצח - כולן חוזרות לרצונות המקוריים שלהן אחרי הריקוד עם טוטו, הרצונות שבאו מהן עצמן ולא מכתיבת הסיפור של דרוסלמאייר. וכל זאת כאשר טוטו עצמה עדיין רוקדת בצייתנות לצלילי הסיפור.
מכאן אפשר לראות שדרוסלמאייר נהנה מאוד מדמויות שמנסות לשנות את גורלן. הוא אף אמר זאת במפורש דרך אדל בתחילת הסדרה: "May those who accept their fate find happiness, and may those who defy it find glory".
אדל משמשת בתור הדוברת של דרוסלמאייר בעולם הפיזי בו אינו יכול להתערב ישירות, ולכן הציטוט מעלה כמה תהיות. אם דמויות אמורות לקבל את גורלן בשמחה, זה אומר שזה תקף גם לתוצאות טרגיות. מצד שני, תמיד נשארת בפניהן האפשרות להיאבק כדי לשנות זאת, ומה יקרה אם הן יצליחו? אך מאחר ויש לדרוסלמאייר שליטה על הסיפור, הוא ידאג לכך שהדמויות יסבלו לא משנה מה, והרי שהסבל הוא הנאתו האמתית. בין אם הדמויות יקבלו את גורלן המר ובין אם ינסו להתנגד לו לשווא, דרוסלמאייר עדיין יקבל את מבוקשו.
לכן גם לקראת סוף הסדרה, כשכל הדמויות יוצאות נגד הסיפור שלו ופאקיר אף מנסה לשכתב אותו, הוא לא מודאג כלל. רק האיום של "אנשי הספר" על פרינסס טוטו, הגורם המרכזי לתנועת והמשכיות הסיפור (ועל כן גם כה חשובה בעיניו של דרוסלמאייר), גורם לו להזיע ולקחת אותה לעולם הפרטי שלו.
אדל עצמה היא הראשונה שמדגימה את עיקרון ההתנגדות לסיפור במלוא המשמעות שלו. תפקידה כדוברת דורש ממנה להשקיף מהצד ובמקרה הטוב להעניק עצות סתומות ולא ברורות. אך כאשר פאקיר עומד להצליח בתפקידו כאביר של הסיפור (שזה בעצם להיכשל ולמות בקרב), אדל היא זאת שמצילה אותו במחיר חייה. לצערו של דרולסמאייר, ההתרועעות שלה עם אהירו גרמה לה לתהות לגבי טיבן של רגשות ויצר את הסדק הראשון בסיפור שטווה.
העובדה שפאקיר שרד למעשה מאפשרת להוביל את העלילה לכיוון שונה לחלוטין בחצי השני. במקום להיות עוד "דמות", הוא מבין שיש לו את אותן היכולות של דרוסלמאייר - כלומר הוא "מחבר". ההבדל בין שני היוצרים מובע היטב לקראת הסוף, כאשר פאקיר מבין שהוא יכול להשפיע עם הכוחות שלו רק על אהירו. הוא לא כופה על אנשים תפקידים, אלא רק מחזק את מה שיש להם. הקרבה שלו לאהירו מאפשרת לו גם להציל אותה ממימד "המחבר" של דרוסלמאייר וגם בהמשך מאפשר לה להציל את כל העיר. גם העורב מהווה סוג מסוים של "מחבר" בכך שהוא חוטף את רו בתור תינוקת ומגדל אותה להיות הסוכנת שלו. אך גם במקרה זה, בסופו של דבר היא מצליחה לצאת מהתבנית.
התנגדות לגורל הטרגי זה טוב ויפה, אך כשיוצאים מתבניות אז נותרים באי וודאות ועלולים לקרות דברים לא רצויים. כך למשל אהירו מחוץ לסיפור היא למעשה ברווזה פשוטה. התליון שמאפשר לה את שינוי הצורה הוא חלק מהלב של מיתו, עוד מלכודת שדרוסלמאייר הותיר עבורה. אך בסופו של דבר אהירו מקבלת זאת בהבנה. היא מעולם לא הייתה ילדה או פרינסס טוטו, אלא פשוט ברווזה. זה לא אומר שהיא חסרת כוחות - גם כברווזה רגשותיה נשארים אותו הדבר, ובמידה מסוימת זה נותן לה יותר חופש. כפי שהוזכר עוד קודם, הסדרה אומרת שזה בסדר גמור לקבל את עצמכם כפי שאתם אמורים להיות. לכן אהירו מוותרת על זהותה כבת אדם ונשארת נאמנה לטבעה. A duck is fine too.
הדמויות היחידות שפועלות בדיוק כפי שהן "אמורות" הן כמובן הדמויות המרכזיות של הסיפור המקורי, מיתו (לפחות אחרי שהוא מקבל את רגשותיו בחזרה) והעורב. עם זאת, בהתחשב בזה ששניהם דמויות מתוך סיפור במובן הכי מילולי שאפשר, זאת ככל הנראה הזהות האמיתית שלהם.
כפי שנאמר, קבלת הדמויות את עצמן היא לא תמיד דבר חיובי, ואהירו היא לא הדוגמה היחידה לכך. בתחילה, כאשר פרינסס טוטו מחזירה למיתו חלק מרגשותיו, היא מגלה לחרדתה שזה כולל גם רגשות שליליים בהחלט. זה אף הגיע למצב שמיתו עצמו התחיל לפחד מטוטו בגלל זה, מה שכמעט גרם לאהירו לנטוש את משימתה.
גם פאקיר, אבל במיוחד רו, מעדיפים לשמור על הסטטוס קוו. מהרגע שרו פגשה את הנסיך חסר הלב, העורב אמר לה שמיתו יהיה היחיד (חוץ מ"אבא"-עורב) שיוכל לאהוב אותה. במשך שנים ההטפה על כך שהיא נבזית ומגעילה חדרה עמוק לתודעתה, מה שגרם לה לרצות לשמור על "הנסיך שלה" כבובה ריקה. מה אם יסתבר שהוא לא יאהב אותה בסופו של דבר? היא הרי כה מגעילה ופתטית - עורבת שנולדה לגוף אנושי. היא פחדה מה"אמת" הזו, התכחשה לכל אופציה אחרת והסתפקה במילותיו הריקות של מיתו אותו הכריחה לרקוד לצליליה. פחד זה של רו הוא המניע העיקרי שלה במהלך הסדרה - היא תמיד שואפת לשמור על המצב הקיים, להישאר רו ולא קרייר. לכן היא גם נבהלת כאשר מיתו מחייך אליה - הוא אמנם מראה סימני חיבה כלפיה, אך מצד שני הוא הולך ונהפך לאדם שלם שוב, אדם שכביכול "לעולם לא יאהב אותה".
עם זאת, היא לאט לאט מתחילה להראות סימני התנגדות להטפות של "אביה". בהתחלה היא מנסה "לקחת לב" במקום מיתו - לגרום לאדם להתאהב בה עד כדי כך שיהיה מוכן להביא לה את חייו. ניסיון זה נכשל קשות, אך במקום לשקוע עמוק יותר לייאוש, רו ממשיכה לנסות. ההשפעה העיקרית על כך היא אהירו - בעוד שהעורב ומיותו שאמורים לאהוב אותה רק עסוקים בלהשפיל אותה, אהירו שאמורה להיות האויבת שלה דואגת לשלומה ומנסה לעודד אותה ולעזור לה, למרות התנגדותה הנחרצת. הניגודיות הזו סודקת את אמונתה של רו בדבריו של אביה, וכאשר אוטור מתאהב בה ומוכן להביא לה את ליבו, היא לא מסוגלת לגרום לעצמה לקחת אותו. הקש ששובר את גב הגמל הוא הפיכתו של מיתו לעורב, אשר מסמלת את שגיונה בכך שהלכה בדרכו של העורב. היא מביעה חרטה עמוקה על כל שהביאה אותו למצב כזה, ושוברת לחלוטין את תפקידה בסיפור בתור הנסיכה קרייר שאמורה להיזרק הצידה ללא חשיבות - היא מקריבה את עצמה כדי להחזיר את מיתו לקדמותו. קורבן זה הוא גם זה שבסוף מוביל אותו להביס את העורב מבלי לחזור על התוצאה של הסיפור הקודם, וכך להגיע אל הסוף הטוב האמיתי.
בסופו של דבר, הסיפור מראה שאף אחד לא צריך להיות מוגבל למה שהוכתב עבורו על ידי אחרים, ואין שום בעיה שאדם יבחר פשוט להיות עצמו. בכל אחד ואחד מאיתנו טמונה האפשרות להשפיע על הסיפור שנקרא החיים שלנו. אפילו דרוסלמאייר - שהצליח לשלוט בעיירה שלמה גם מבעד לקבר - תוהה בפרק האחרון האם הוא בעצם היה רק תקוע בסיפור של מישהו אחר ומקבל את תבוסתו.
באמצעות שזירת אלמנטים של מאהו שוג'ו, סיפורי אגדה, בלט ועוד, היוצרים מצליחים להביע בצורה קסומה את מסר זה, שעל אף היותו פשוט יחסית הוא גם חשוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה