הזוכה הטרייה לפרס Taishou למנגה לשנת 2015, והיא האוטוביוגרפיה של המנגקה Higashimura Akiko על איך היא נהייתה האומנית שהיא היום. גם אם אינכם עוסקים בציור או אומנות (כמוני, למשל), עדיין תמצאו את עצמכם חושבים טוב טוב על בחירותיכם בחיים, וכנראה גם לא תסיימו אותה עם עיניים יבשות.
בואו להכיר מקרוב (ולהשתכנע לקרוא) את אחת המנגות היותר משפיעות שאי פעם נתקלתי בהן (וכל זה ב-5 ווליומים בלבד)!
המנגקה עוקבת אחר אקיקו החל משנתה האחרונה בתיכון, בה היא מגיעה לשיעורי האומנות של Hidaka Kenzou, מורה מאיים שמעביר את רוב זמנו בלצעוק על תלמידים ולגרום להם להתרכז בציור בעזרת חרב הבמבוק שלו. בהתחלה אקיקו מבולבלת מהתנהגותם של המורה ושאר התלמידים, אך היא ממשיכה להגיע לשיעוריו בכל זאת. כאן מתחיל תהליך של 20 שנות התפתחותה מנערה יהירה ועצלנית למנגקה המוצלחת והפרודוקטיבית (היא מוציאה כ-100 דפים בחודש!) שהיא היום.
אנו עוקבים אחר אקיקו בהתכוננותה למבחני הכניסה אצל סנסיי, בימיה המאכזבים וחסרי הפרודוקטיביות באוניברסיטה, בייאושה כעובדת משרד, ולבסוף בתחילת קריירת המנגה שלה. כך יוצא שאנו עוקבים אחריה מאמצע שנות ה-90 עד לשנות האלפיים המוקדמות, וכל זאת עם הפסקות מההווה ותגובותיה על העבר, במיוחד בווליומים המאוחרים.
אולי לא רואים זאת מהתיאור הקצר שהבאתי על המנגה, אך הסנסיי הוא לא פחות גיבור המנגה מאקיקו עצמה. הוא תמיד נמצא בחייה של אקיקו בדרך כזו או אחרת, והמנגה מרגישה כמו מכתב הערכה והתנצלות בפניו, לא שהוא יוכל לקרוא אותו יותר... היא לא מנסה להוסיף רומנטיקה לעבר ולהציג את עצמה בצורה סימפטית יותר - להיפך, היא כועסת על עצמה ולא מסתירה זאת. היא מראה את כל בחירותיה השגויות בחיים, את יהירותה ועצלנותה, את מעשיה הלא מוסריים והאגואיסטיים. ככל שהווליומים מתקדמים, כך היא יותר קשוחה עם עצמה מהעבר, עד שבווליום האחרון היא זורקת על עצמה רצף שמות גנאי.
עם זאת, זה לא אומר שקיבלתי את הרושם שאקיקו היא אדם נוראי, למרות כל מאמציה לגדף את עצמה. להיפך, היא בסך הכל בת אדם, אנחנו לא מושלמים בכלל, ואני לא חושבת שאני יותר טובה ממנה. כולנו עושים טעויות, כולנו נותנים לאהבה העצמית והחמדנות שלנו לעשות מעשים שאנו לא מתגאים בהם. העיקר הוא שטקאקו הנוכחית מבינה את שגיאות העבר שלה ומתביישת בהן, בניגוד לאנשים רבים שבכל זאת לא מבינים ולא מצטערים על מעשיהם.
למרות שהפן האישי הוא האלמנט המרכזי במנגה, היא בכל זאת מנגה על אומנית. בניגוד ליצירות כמו באקומאן, שמתרכזות בעיקר בפן העלילתי של יצירת מנגה, קאקוקאקו שיקאג'יקה מתרכז יותר בחלק הציורי של היצירה שלה. כמו כן, אקיקו התחילה לצייר מנגה הרבה אחרי תחילת הטיימליין, לכן חלק נכבד מהמנגה היא מבלה בעיסוק באומנויות מסורתיות כמו רישום וציורי שמן. נוגעים גם באספקט של נשמתו של אומן, במיוחד כשזה מגיע לסנסיי.
מבחינה טכנית, הציור של היגשימורה מעט סקצ'י, ומרגיש מעט שונה מהסגנון בו היא משתמשת ב-Kuragehime, פחות מדוייק ופחות מנצנץ. וזה הגיוני, בהתחשב באווירות השונות של היצירות האלה. לעומת זאת, הרקעים עדיין נורא מפורטים, והרבה מהם נראים פשוט מדהים. הרבה פעמים כשאני קוראת מנגה אני נוטה להתעלם מרקעים ולא להתעמק בהם, אז אציע לכם לנסות לשים לב אליהם כשאתם קוראים את המנגה הזאת, בתקווה שלא תתאכזבו. האם גם אתם רואים בהם שרידים לרקע המסורתי של האומנת?
כמו שציינתי למעלה, זאת מנגה שבספק שתשאיר אתכם אדישים, והיא בצדק הרוויחה את פרס הטאישו היוקרתי אותו קיבלה (היא קיבלה גם כמה נוספים). אני אישית יצאתי מהמנגה הזאת עם הרצון לשפר את עצמי, ולעשות זאת בהקדם האפשרי, במקום לחכות עד שיהיה מאוחר מדי. לצערי הזדהתי עם אחת השגיאות הגדולות ביותר של אקיקו (זו עליה היא גידפה את עצמה בווליום האחרון), ואמנם גם בשבילי זה כבר מאוחר מדי, אבל אני תמיד אוכל למנוע דברים כאלה בעתיד.
כמובן שגם בלי חלק ההזדהות המנגה עדיין נורא נוגעת ללב, לפעמים מצחיקה, לפעמים מרגשת, לפעמים מרגיזה, ולפעמים שוברת לכם את הלב. אמנם התחלתי וסיימתי אותה היום, אבל היא בהחלט היתה מסע שלם. עכשיו רק אקווה שהיא תהדהד בקרבתכם (כי אתם הרי תקראו אותה, נכון?).
כרגע סיימתי לקרוא. זו מנגה מאוד מוצלחת בעיניי. היא גם עשויה ממש טוב וגם מרגישה באמת מהלב. תודה רבה על ההמלצה
השבמחק