Toki no Tabibito - Time Stranger

כאן נטלי בפינת "האנימה הישנה והנידחת". והפעם - סרט של סטודיו Madhouse משנת 1986, שמבוסס על טרילוגיית ספרים של Mayumura Taku (הוא כתב גם את הספר עליו מבוסס Nerawareta Gakuen).

אז איך בכלל הגעתי אליו? ובכן, הוא ייצא לבלו ריי לאחרונה, ונתקלתי בהעלאה שלו בניה. ראיתי את הציונים הלא מחמיאים שלו במאל, ועדיין הורדתי. ויודעים מה? טוב שכך. למה טוב, למה הציונים לא מחמיאים - כל זאת ועוד כאן בביקורת.

הסרט מתחיל בעתיד, כאשר נער בשם אגינו ג'ירו (Agino Jiro) גונב מכונת זמן. לאחר מכן, הוא גונב רכב ב"הווה" (לפחות בזמן יציאת הסרט) כדי להמשיך את מסעו בזמן, ועל הדרך בטעות לוקח איתו גם חבורת נערים ואת המורה שלהם. כך מתחילה הרפתקה של מסעות אחורה בזמן ליפן ההיסטורית, יחד עם הסתבכויות עם סמוראים סוכנים של "משטרת הזמן".

אני מניחה שכבר ברגע בו ראיתם שהסרט מבוסס על שלושה ספרים נדלקו לכם נורות אדומות בראש, ובצדק. אם ראיתם את Nerawareta Gakuen, אז אתם בוודאי זוכרים את תחושת האכזבה מכך שסרט כל כך יפה ויזואלית נכשל לחלוטין מבחינה עלילתית, במיוחד מפאת חוסר הזמן. אז אם לעבד "רק" ספר אחד לסרט יוצר בעיות כאלו, מה עם טרילוגיה שלמה?

האמת? Toki no Tabibito התמודד עם זה יותר טוב מהצפוי. אפילו אוסיף ואומר שהוא ייצא הרבה יותר מובן מ-Nerawareta Gakuen. כנראה פשוט הורידו סצנות שלמות - אני מניחה שבספרים הם עשו יותר עצירות בזמן, ואולי גם נשארו יותר זמן בכל מקום. הסרט כנראה נעשה רק בהשראה של הספרים, יותר בדומה לאדפטציות מערביות של קומיקסים.

עם זאת, כמובן שהמעבר היה לא מושלם, והדחיסות של העלילה הורגשה מאוד. מערכות יחסים התקדמו מהר מדי, ובכללי לא מעט מהסצנות הרגישו קצרות מדי, לא מיצו אותן מספיק. כמו כן, החצי הראשון של הסרט היה לא מעניין במיוחד לדעתי - הוא כמעט כולו הפרולוג לאירועים והסיבוכים שקורים בחצי השני. עם פרולוג כה ארוך, לא פלא שנהייתי די סקפטית כלפי הסרט לקראת החצי שלו.

אך למזלי החצי השני של הסרט לא איכזב. כמובן שהיו בו קצת חורים בתור סיפור מסעות בזמן, אך מעטות היצירות העוסקות בנושא זה שאין בהן שום חורים כלל. העיקר הוא הביצוע, וכאן הוא נעשה לא רע. עלו דילמות לגבי שינוי ההיסטוריה, וכמובן כל האינטריגות של הסמוראים היו כיפיות כמו תמיד (מישהו אמר נובונאגה ולא קיבל?). הסוף היה פתוח לאינטרפרטציית הצופים, ולדעתי הסוף ההגיוני ביותר יהיה ג'ירו שורד וממשיך את דרכו של הרובוט בלנסות לשנות את ההיסטוריה ולמנוע את השואה הגרעינית.

נשאר לי דבר אחד לציין לטובה מבחינת עלילת הסרט - והוא ההצגה של היפנים במלחמת העולם השנייה. כידוע לנו היום, היפנים אוהבים להתכחש למתרחש בשנות המלחמה, ולכן לא מפתיע שיש יותר ויותר לאומנים ביניהם כיום, כאילו לא למדו כלום מן העבר. אני לא יודעת אם גם בשנות ה-80 ביקורת על היפנים באותה תקופה היתה טאבו כמו היום, אבל הסרט ביקר באופן נוקב את טירופם של החיילים מאותה התקופה, וכל זאת בלי לעשות זאת בפירוש.

מבחינה ויזואלית, הסרט הרבה יותר מרשים מאשר מבחינה עלילתית. את עיצובי הדמויות עשתה לא אחרת מאשר Hagio Moto, אם מנגות השוג'ו והשונאן אי (אני עוד אבקר מנגות שלה, הן כבדות בדיוק כמו שאני אוהבת), ורובם נראים מצויין. ג'ירו נראה מאוד מוזר ולא אטרקטיבי עם התסרוקת שלו, אך בהתחשב בכך שהוא הגיע ממהעתיד הרחוק למדי, זה אפילו די מתאים. כמו כן, אפשר גם לראות ערסים ברחובות עם תסרוקות דומות לזאת כבר היום. כצפוי מסרט של שנות ה-80, האנימציה היתה בהחלט מושקעת וחלקה. חוץ מסאקוגת המכה שרואים יותר בהתחלה, אנו זוכים לראות גם קרבות סמוראים בחציו השני של הסרט. כמו כן, מאוד אהבתי את הבחירות עם הצבעים של בגדי הסמוראים, הם היו ססגוניים, אבל לא יותר מדי, ונראו טוב לעין בלי לצרום יחסית לרקע. מבחינת המראה החיצוני, הסרט בהחלט עבר את מבחן הזמן.

לעומת זאת, מבחינת סאונד המצב הוא בכי מר. הסאונדטרק היה מוזיקת אייטיז אלקטרונית טיפיקאלית, והיא לרוב לא התאימה במיוחד, וגם כשכן, היא לא נעימה לאוזן. לפחות ה-Insert Song באנגלית גם נשמע טוב, וגם היה חסר אינגריש (!). את עבודת הדיבוב על הסרט גם לא אהבתי במיוחד - המדבבים שעבדו עליו כל כך נידחים, שרק לשניים מהם יש עמוד במאל. הם באמת נשמעים כמו חובבנים, וזה לא מחמיא.

בסך הכל הסרט היה חוויית אייטיז נחמדה למדי, במיוחד מבחינת תאוות העיניים. אך כמובן שעם סרט באורך שעה וחצי שמעבד טרילוגיית סרטים אי אפשר לצפות ליותר מדי. ועדיין, מרגיש שהסרט הוציא כמעט את המקסימום מהתנאים שעמדו כנגדו, כך שאפשר להביא ח"ח לסטודיו Madhouse על כך.