Kill La Kill- Review

Kill La Kill- Review

מס' פרקים: 24 (עתיד להיות פרק OVA נוסף בסטפמבר)

תאריך יציאה: ה4 לאוקוטובר 2013 עד ה28 למרץ 2014

הפקה: Studio Trigger

ז'אנרים: אקשן, אצ'י, קומדיה, על טבעי

קיל לה קיל היא העבודה הראשונה של סטודיו טריגר, שנכתבה ובוימה על ידי לא אחרים מהכותב והבמאי של Tengen Toppa Gurren Lagan. הרבה משווים בין שתי הסדרות. אני האמת, לא ראיתי גורן לאגאן חוץ מכמה פרקים לפניי איזה.... 5 שנים? אפילו יותר אולי, ואני לא באמת זוכר דבר מהסדרה. טוב העיקר אני יודע ש.... (ספוילר, שבערך כולם יודעים אותו. זה כמו THE WORLD בג'וג'ו). על כן, אני לא הולך להתייחס בשום צורה לגורן לאגאן, אלא להתייחס לקיל לה קיל כסדרה בפני עצמה. קיל לה קיל זכתה להצלחה ואהדה רבה. עד כמה? לרמה כזאת שבקרוב ייצא באמריקה הבלוריי הראשון של הסדרה, בעוד שהבלוריי ביפן עוד לא סיים לצאת. בואו נראה אם האהדה הזאת מוצדקת, או שלא.

קדימה!

הביקורת ברמה הכללית לא הולכת לכלול ספוילרים. אכן יהיו דברים שאציין, אך לא ברמה שלך לרדת לפרטי פרטים.

~רקע ועלילה~

הסיפור מתרחש באקדמיית הונואוג'י (Honnouji Gakuen), שנשלטת על ידי מועצת תלמידים מאיימת למדיי, על ידי בחורה בת 18, קיריואין סאטסוקי (Kirryuuin Satsuki). בעולם של קיל לה קיל קיימות תלבושות מיוחדות שנותנות למשתמשים בהם כוח מיוחדת ומחזקת אותם משמעותית. מרבית תלמידי בית הספר הם נתיניה של סאטסוקי, ועל כן סאטסוקי מחלקת להם תלבושות מיוחדות כדי לשלוט בסדר בבית הספר. אם כי היא לא נותנת להם את התלבושות היותר חזקות, אלא שומרת אותם לארבעת נתיניה הראשיים שנותנים בה את כל אמונה, וגם כמובן, לעצמה.

מאטוי ריוקו (Matoi Ryuuko), תלמידה בת 17 מגיעה לבית הספר הזה. היא מחזיקה בחפץ שנקרא "להב מספריים", יותר נכון חצי ממנו. להב המספריים הזה הוא מה שהרג את אביה של ריוקו על ידי רוצח לא ידוע, והחצי השני נשאר בידו של הרוצח. ריוקו מחפשת אחר הרוצח של אביה, ומתעמתת נגד סאטסוקי בשביל תשובות. מי הוא הרוצח של אביה?!

תוך כמה זמן, ריוקו מגלה תלבושת מוזרה שמסוגלת לדבר. הוא למעשה אותו סוג של תלבושות שיש לסאטסוקי ונתיניה. התלבושת הזאת לא יודעת שום דבר על עצמה למעשה, אבל הוא כן יודע שהוא נוצר על ידי אדם מסוים, אותו אדם שהוא מתאר, מזוהה על ידי ריוקו כמאטוי אישין (Matoi Isshin), אביה המנוח של ריוקו. למעשה הוא יצר את התלבושת הזאת בשביל ריוקו. ריוקו מכנה את התלבושת הזאת כ"סנקטסו" (Senketsu) והשניים מתחילים להתמודד כנגד סאטסוקי.

הרעיון שהתלבושות של הדמיות הן הכוחות של הדמיות די כבש אותי האמת. קיל לה קיל אמנם לא מגדירה את הדמיות שלה כ"גיבורי על", אבל התלבושות המגוחכות האלה די הזכירו לי משהו. בואו נלך שנייה למארוול או DC, כמובן, תלבושות מוזרות והכל. אנשים לבושים בתחתונים. הרעיון שבקיל לה קיל זה הכוח של הדמיות ואין להן ברירה חוץ מלהתלבש ככה בשביל לקבל את כוחות העל שלהן זה טוב ומתפשר עם הקטע של העיצובים המוזרים לעומת התגובות של שאר הסביבה (אני לא תוקף את מארוול כאן או משהו). גם בקיל לה קיל הרבה פעמים מגיבים לדמיות על התלבושות שלהן מה שעשוי די טוב.

לריוקו חברה בסדרה בשם מאקאנשקו מאקו (Makanshako Mako), היא מתחילה לגור אצלה. הפרקים הראשונים של הסדרה הם בעיקר עלילות חד פרקיות כנגד אויב מסוים. אך עם זאת אנחנו מגלים פרטים חשובים לעלילה בניהם עם המורה של מאטוי שנמצא בארגון מוזר שנקרא "חוף הנודיסטים". המשך העלילה זורמת די טוב ולמרות שהסדרה ממש לא לוקחת את עצמה ברצינות, אנחנו מקבלים דווקא קטעים יחסית נוגעים ללב, עם רגש של משפחה, ואני באמת לא רוצה להרוס לאלו שקוראים כאן שלא צפו, ואלו שכן צפו, אתם יודעים על מה אני מדבר. גם ביחס לסדרות אקשן, וספיציפית ולמגוכחות כאלה (כמו לדוגמא Bastard), קיל לה קיל מביאה טוויסטים טובים, שכתובים ממש טוב. וגם עלילה יחסית טובה לסגנון הזה. לא אומר שזאת עלילה מדהימה ברמה של סדרות כמו Rainbow או Fate Zero אבל היא בהחלט יחסית עלילה טובה בהתחשב בחוסר הרציניות של הסדרה

.

~דמויות~

קיל לה קיל באמת יכולה להתפאר בדמיות המעולות שלה. הדמות הכי בולטת של הסדרה, בין אם יש שתאהבו יותר ממנה או פחות, היא לא אחרת ממאקו. מאקו היא קומיק רייליף קיצוני למדיי. היא שום דבר כמו קומיק רייליפים אחרים,  היא הרבה יותר קיצונית מהם. היא היפר-אקטיבית באופן קיצוני. אני בכללי אוהב קומיק רייליפים, ומאקו בקלות נהדרת עם השגעון שלה. היא גם תמיכה נהדרת לריוקו שמוציאה אותה מהמצבים הקשים שהיא עוברת במהלך הסדרה. אך לא רק מאקו קיצונית, אלא המשפחה שלה. הסדרה ממש לא לוקחת את עצמה ברצינות, ורואים את זה בקלות על ידי האבא והאח המופרעים של מאקו. לעומת זאת, אמא של מאקו נחמדה ומאמינה באופן מגוחך וזה עשוי בצורה כזאת שלא נרגיש שזה מפגר או משהו, אלא אשכרה מגוחך וכיפי (לדוגמא בקרב נואש של ריוקו שהיא אומרת "היא אכלה את הארוחה שהכנתי לה, היא בטוח תנצח ^_^" )

עוזריה של סאסטסוקי ממש כיפים. גאמאגורי באדאס רצח אבל עם זאת גם מרגיש קומי לגמריי. זה גם מנוצל על ידי המדבב שלו, טטסו אינאדה שמדבב בעיקר גברים שריריים ובוגרים, ועוד יותר ספיצפית של כאלו שהם קומיים (לדוגמא נאפה מדרגון בול, או מונושיגה מסנגוקו באסארה).

דמיות כמו טסוגומו (Tsugumo) נותן שעשוע קטנטון עם זה שהוא אומר "תן לי להגיד לך שני דברים יעילים" כמין תבנית כזאת, והמורה של ריוקו- מיקיסוגי שמתעקש שיקראו לנשק שלו DTR ולא שם אחר. גם שניהם חלק מהארגון של "חוף הנודיסטים" שזה משעשע למדיי. גם הסדרה לא מהססת בעירום, חלקו בשביל הומור, חלקו בשביל הבנים הסוטים שיראו את ריוקו וסאטסוקי בלבוש מינימלי בצורה מיוחדת (נניח UNDERBOOB במקרה של ריוקו). אך לא רק עירום של נשים, אלא של גברים בנוסף. גם בכללי אני אוהב סדרות אקשן עם דמות נקבית ראשית (לדוגמא מאדאקה ממאדאקה בוקס), וריוקו כיפית למדיי. גם מערכת היחסים שלה עם סנקנטסו מתפתחת, אך גם באופן מעניין גם עם סאטסוקי (אני לא ארחיב מעבר, כי ספוילרים).

~ויזואלים וסאונד~

קיל לה קיל הוא למעשה די הצלחה תקציבית שזה נוגע לויזואלים. התקציב של סטודיו טריגר היה מאוד נמוך, מדבר כזה היינו מצפים שקיל לה קיל תראה מכוערת מבחינת ויזואלים. זה נכון ו... לא נכון. סטודיו טריגר עשו מהלך חכם, שבמקום ללכת על סגנון ציור שדורש ויזואלים מדהימים, הם עיצבו סגנון דמיות מיוחד, שונה, ושלא דורש הרבה עבודה למעשה. הרבה מהדמיות הן סקצ'יות למדיי, רואים את זה בעיקר במשפחתה של מאקו שנראים שעשווים מכמה קווים בודדים, בלי כמעט פירוט, ואפילו מזכירים סגנון קארטוני אמריקאי. אך עדיין יש גיוון בהם והם עדיין נראים מעניינים. גם הרבה פעמים נראה חוסר התקציב הברור של טריגר, אבל זה אף פעם לא קטע שנרגיש רע עם זה. שיש אנימציה גרועה היא לרוב על קטע מאוד משני ולא חשוב. גם עוד דרך של טריגר לחסוך, זה עניין הפלאשבקים, שבהם המסך מרובע.

לקיל לה קיל יש הרבה סטייל וגיחוך בצורה שלו. כאשר אויב מסוים עף לאויר זה הרבה פעמים בצורה קומית ולא המצופה ה"ראילסטית", אלא בקו מאוזן כמעט לגמריי, ואז במאוזן לגמריי. אין לי ממש איך להסביר את זה, אבל תבינו שתצפו. האקשן של קיל לה קיל עשוי נורא טוב, כי פה מושקעים רוב תקציבי האנימציה. ברוב שבשאר הסצנות היא גרועה למדיי, לא בקרבות, במיוחד הסופיים שעשווים אדיר לגמריי. הקרבות נראים מרשים וסופר כוחניים, אך יש בהם גם אסטרטגיות קטנות, והם מביאים דברים מוזרים, אך עדיין ממש מגניבים.

מוזיקת הרקע ממש טובה. הרבה פעמים שריוקו מתחילה קצת להשתגע מתנגן לו ברקע השיר DON’T LOSE YOUR WAY שהוא ממש טוב, וכיף לשמוע אותו פעם אחר פעם. יש עוד כמה שירים נוספים בסדרה, וכולם פשוט נהדרים יחד עם מוזיקת הרקע הנהדרת של הסדרה. הדיבוב די טוב וקיבלנו מספיק מדבבים שמוכרים בסגנון הקומי שלהם, כמו אינאדה טטסו לגאמאגורי, והיאמה נובויוקי לסאנאגאיאמה.

~לסיכום~

בכללי לא מצאתי ממש משהו שלא אהבתי בקיל לה קיל. אבל יש כמה דברים שכדאי שתשימו להם לב. יש די הרבה חלקים חשופים ועירום בבנות של הסדרה, שכן ריוקו וסאטסוקי (וכמה בנות נוספות) מאבדות את מרבית הבגדים על חלקי הגוף שלהם. תמצאו גם עירום על גברים כמו זה שהפטמות של מיקיסוגי זוהרות בורוד בוהק. אז קחו את זה בחשבון. גם הסגנון המוזר והOVER THE TOP של הסדרה די יכול להרחיק אנשים, שאולי אתם מבניהם. לי אישית, זה לא הפריע, אבל מי יודע אם אתם האדם שזה יפריע לו. בסופו של דבר, אני, דארק, ממש נהניתי מקיל לה קיל. עכשיו צריך לצפות מתישהו בגורן לאגאן מההתחלה...