כל האנימות שצפיתי בהן שוב (ולא קיבלתם עליהן ביקורת מלאה)

 

במהלך השנים האחרונות צפיתי בכמה אנימות שוב, בעיקר כאלו שצפיתי בהן לפניי למעלה מלפניי עשר שנים. על חלקן כגון Kaleido Star, Yat Anshin וYugioh  קיבלתם ביקורת מלאה. הפוסט הזה יהיה על אלו שלא קיבלו אותן. אז אילו מהן שרדו את מבחן הזמן בצפייה שנייה? בואו נגלה!

האנימות שברשימה:

Trigun, Grenadier, Inuyasha, NANA, Clannad, Welcome to the NHK, Death Note, Code Geass, Rainbow

 

Trigun

צפיתי בטריגאן כשהייתי בערך כבן 15-16. זה לא רע בכלל. לאחר מכן, כשיצא הסרט ההוא צפיתי גם בו. למרבה הצער לא זכרתי הרבה מטריגאן. כאשר Trigun Stampede הרי-בוט לטריגאן יצא לא היססתי באופן שבועי וסופר נהניתי. איפה מתחיל החלק שהחלטתי לצפות בטריגאן המקורי? בגלל סיבה לא צפויה בכלל; חברת פאנקו פופ החליטו לנצל את ההייפ המחודש שטריגאן קיבל בעקבות סטאמפיד. קניתי במהרה את הפופים של ואש, מילי, ומריל. בגלל שאני מתעב את סגנון הפיגרים של פאנקו, על כל פופ שאני קונה אני מנצל את כשרון הציור שלי ומעצב אותם מחדש. אבל בגלל שלא זכרתי הרבה מטריגאן, ובגלל שאני דורש מעצמי להכיר את הדמויות לפניי שאני מעצב אותם (אין לכם מושג כמה זה עוזר) צפיתי בכל טריגאן המקורי שוב. אז זו הייתה ההקדמה, איך טריגאן בפועל?

נפלאה. אז תקציר העלילה של טריגאן; הכירו את ואש דה סטאמפיד, בחור עם באונטי עצום שמוצג כאויב העולם המדברי של טריגאן. ואש בפועל הוא קסם של בחור, שמח ואדיב, ויותר מכך שונא אלימות ומוות. הוא עובר בעולם כדי להפיץ את השלום. בהחלט, הוא "אין לי אויבים" לפניי ת'ורפין. מה שטוב בסדרה זה שבדומה להרבה סדרות של שנות ה90 (וכן תחילת ה2000) אין עלילה ישירה בהתחלה. אלו הרבה פרקים איטיים שבונים את העולם היטב. זה גם חרב הפיפיות של הסדרה  שכן הסגנון הזה יכול להשמיד את טריגאן להרבה אנשים. שאר הדמויות נהדרות, במיוחד מילי ומריל, העיתונאיות שעוקבות אחרי ואש ולומדות את האופי האמיתי שלו לאט לאט. בנוגע להשוואה בין טריגאן 98 וסטאמפיד? לשתיהן יש היתרונות שלהן אחת על פני השנייה, ואני קצת מעדיף יותר את סטאמפיד. מצד שני בסטאמפיד אין לנו את מילי אז... (עד העונה השנייה שלה בכל אופן)

 

Death Note

אני לא אטרח להסביר את העלילה. כולם מכירים את דת' נוט. דת' נוט בגיל 15 היה אולי הדבר הכי קול שאפשר. "שיואו! הבחור הזה הורג אנשים עם מחברת! ומתמודד עם המשטרה כי הוא כל-כך חכם בדרך שהוא מרמה אותם!". למרבה הצער, דת' נוט היא מסוג האנימות של "אני בן 15 וזה קול." ניסיתי לצפות בה שוב פעמיים. ולא הצלחתי לשרוד מעבר לאזור פרק 10. שלא תטעו, הקונספט הבסיסי של דת' נוט הוא עדיין טוב. וכן יש לה מסר לא רע בכלל להעביר. בן פארקר מספיידרמן אמר "עם כוח גדול מגיעה גם אחריות גדולה.". דת' נוט גם משתמשת ברעיון הזה, אך בהיבט הקיצוני- "מה קורה שהכוח לא נכון מגיע לידיים הלא הנכונות". ללייט יש את כל הכוח ברשותו להרוג כל אדם שירצה במותו כל עוד הוא מכיר את השם והפנים שלו. אבל לייט לא משתמש בכוח הזה בצורה נבונה והורג די כל אדם שלא מסתדר לו בטוב ואולי גם לא בא למסיבת יום ההולדת שלו ביסודי (סורי לייט, אני לא הייתי בא.). אז הקונספט טוב, מה הבעיה?

הבעיה היא שכל אחת ואחת מהדמויות הן חבורת אידיוטים. וכן, זה כולל את לייט, אם מישהו התיר ספק. לייט מתמודד מול המשטרה שרוצים לעצור את הזהות הלא ידועה שלו ומתעתע בהם בזמן שהם חוקרים אותו. הבעיה שכל אחד מהם אידיוט גמור שאיך לעזאזל הצלחת להיות סוכן FBI?! הכירו את האידיוטית המשמעותית הראשונה בסדרה; מיסורה נאומי. היא חושדת שלייט הוא הרוצח, ועל כן נותנת לו שם בדוי- החומה שלייט לא יכול לפרוץ. לייט משחק לה ברגשות שתי שניות. היא עונה "אה סורי, אני אגיד לך את השם האמיתי שלי". סוכנת FBI גבירותי ורבותי! רגע זה לא נגמר, לייט רושם את שמה במחברת, והורג אותה. וחושף שהוא קירה. אידיוט גמור. אבל רכבת ההרים של הטמטום לא נגמרה. בדיוק שהוא אומר את זה, עובר שם שוטר שהוא חלק מצוות החקירה של קירה, איכשהו לא שומע את זה, או ששמע והוא חתיכת דביל. זו דת' נוט בשבילכם, סדרה שמציגה את עצמה כ"לייט חכם" אבל בפועל זה לא שהוא חכם, אלא שכולם יותר אידיוטים ממנו. ועוד לא הגעתי בריוואץ' אל מיסה שלא סבלתי אותה גם בגיל 15. מי יודע אולי בצפייה מחדש היא תהיה מדהימה?! (לא, אין סיכוי....)

Grenadier

דארק בגיל 14: "אני בן 14 וגרנדייר אחלה אצ'י". דארק בגיל 26: "אני בן 26 וגרנדייר אחלה אצ'י". בגיל 14 רושונה, הגיבורה של הסדרה, הייתה אחלה וואיפו. בגיל 26 (ועכשיו 30), היא עדיין אחלה וואיפו. גרנדייר היא עדיין לא סדרה טובה, אבל היא סדרת COZY נהדרת גם בגיל 30. מעריצי Fairy Tail, היא בשביליכם.  גרנדייר היא יותר כמו אחותה הקטנה, והמאוד סוטה של טריגאן. כמו ואש, רושונה היא צלפית חסרת מתחרים שקולים אליה, ובדיוק כמו ואש היא אדם שרוצה להעביר את מסר השלום והאהבה בזמן שיש פרס ענק על ראשה. מה ההבדל? שגרנדייר היא סדרת אצ'י לילדים בני 14 שאיכשהו דארק גם בגיל 30 נהנה מזה. ג'יזס קרייסט! מהי הסצנה הראשונה של רושונה? הגיבור משנה של הסדרה ,יאג'ירו בורח מקרב, רושונה מוצאת דרך להסתיר אותו. איך? היא מתענגת במעיין החם, ויאג'ירו מתענג אפילו יותר כנראה, כי היא מסתירה אותו בין החזה שהוא בגודל של  הנשים מTaimanin. הסיבה שאני כנראה עדיין אוהב את הסדרה שוב זה שהיא פשוט מרגיעה. שזה דבר סובייקטיבי לחלוטין. יש הרבה אנימות טובות מרגיעות. למה גרנדייר היא האחת בשבילי? שאלה טובה. הקרבות בסדרה סוטים לא פחות, שכן הדרך שבה רושונה טוענת את האקדח שלה זה על ידי הקפצת החזה שלה ששם מסתתרים כל הקליעים שלה. תהרגו אותי אני מניח, אבל גרנדייר הגילטי פלז'ר שלי.

 

Inuyasha

זוכרים שעשיתי לכם חצי ביקורת על אינויאשה בביקורת ליאשהימה? אז הנה, סופסוף סיימתי את אינויאשה. קניתי לעצמי את שני הווליומים הראשונים של המנגה (בפועל; 1-6) וגם את הראשון של יאשהימה. במהלך הצפייה קניתי פאנקו של קאגומה, וכשסיימתי את הסדרה בדיוק יצא הסט החדש של קיקיו, ג'אקן, רין, ונאראקו. כי פאנקו החליטו לתזמן את זה בדיוק בשבילי. זה שקניתי היה... נאראקו.

אני לא הולך להסביר את העלילה כי אני יוצא מנקודת הנחה שכל וויב ממוצע צפה באינויאשה. ב"סט צפייה" המקורי שלי צפיתי עד פרק 102 (מתוך 193). מפה המשכתי וצפיתי עד סוף פיינאל אקט. נראה שעשיתי טעות שעצרתי אז, כי ארק "חבורת השבעה" הוא אחד הארקים הטובים בסדרות באטל שונן. מפה המשכתי ולא יכולתי להפסיק. ככל שהפרקים התקדמו כך נהניתי יותר. עם עוד פרקים אתנחתא טובים בעולם ההווה של הסדרה. במיוחד הפרק ההוא שבו החברות של קאגומה פוגשות את אינויאשה באופן אישי. וככל שהסדרה התקדמה הרומנטיקה בין קאגומה ואינויאשה השתפרה יותר ויותר. לגבי נאראקו. זוכרים שאמרתי לכם שאני לא אוהב אותו כנבל? אני עדיין עומד מאחורי מה שאמרתי. אובייקטיבית הוא נבל גרוע עם מטרות גרועות. למרות זאת, גיליתי שאני אוהב אותו בפועל. כשראיתי את הפאנקו שלו על המדפים בקניון, לא היססתי ולקחתי אותו ישר, ואני לא מתחרט על זה. כל שאר מה שכתבתי בביקורת ליאשהימה עדיין רלוונטי, וכן, אני עדיין אוהב יותר את יאשהימה על פני אינויאשה. ואני בכלל לא אתנגד להשלים את אוסף הפאנקו שלי עם אינויאשה וסשומארו שהם דמויות נפלאות. 

  

 

NANA

נאנא היא סדרת רומנטיקה ודרמה. היא עוקבת אחרי שתי בנות ששמן "נאנא". האחת קומאטסו נאנא- הדמות היותר מרכזית של הסדרה ומקבלת במהרה את הכינוי "האצ'י" (שכך אקרא לה להמשך הפוסט הזה). ואוסאקי נאנא. שתיהן עוברות לעיר המוזיקה, חיי הלילה, ובעיקר זיונים תל- אבי- סליחה, טוקיו. כל אחת מהסיבות שלה. אוסאקי עוברת בשביל להתחיל את קריירת המוזיקה שלה "ברצינות", ואילו האצ'י עוברת במרדף אחרי החבר שלה. "נאנא" היא אמנם סדרת רומנטיקה, אך היא מבקרת באופן נוקף סדרות רומנטיקה אחרות, ובמיוחד סדרות שוג'ו אחרות. האצ'י היא די בחורה רגילה לסדרות שוג'ו גרועות (שאני עדיין אוהב אותן כי אני פאקינג מכור!). היא מתאהבת בכל דבר אפשרי. במהלך הסדרה היא נכנסת למיטה עם ארבעה גברים, כשלושה מהם הם בטווח של חצי שנה בלבד. הסדרה מבקרת את האצ'י ומובילה אותה לאבדון בעקבות הכשלון הנוראי שלה בניהול במערכות יחסים. אם בItazura Na Kiss למשל לקוטוקו יילך מצוין להתאהב ולנהל מערכת יחסים גרועה עם האפי אנדינג מעולה, "נאנא" אומרת "לא!". "נאנא" היא סדרה די ריאלסטית בהיבט הזה. צופה ממוצע ישנא את האצ'י בעקבות כמה שהיא פתטית, וזוהי סיבה לגיטימית לחלוטין. את זה הסדרה מציגה במכוון. אני במקום זה אוהב את האצ'י בעקבות זה שהיא ראילסטית, גם אם בא לי לתת לה כמה סטירות לפעמים. בעקבות הראילסטיות של הסדרה והנושא שלה, היא סדרה די דכאונית הרבה מהזמן, במיוחד בחצי השני שלה. והחצי הזה הוא באנגר אמיתי.

Code Geass

השם האמיתי של הסדרה מבחינתי הוא "פיצה גיאס". כי מגיע שם מטומטם לסדרה מטומטמת. זה היה לפניי כשנה וחצי. חליתי בקורונה, חום של 38 מעלות, ותקוע בבית. חיפשתי משהו אידיוטי לצפות בו והלכתי על צפייה מחודשת בפיצה גיאס. בגיל 16 פיצה גיאס הייתה "וואו זה עמוק ואני בן 16". בגיל 29 פיצה גיאס הייתה "איך לעזאזל חשבתי שקוד גיאס לא מטומטמת? אה כמובן! הייתי בן 16!". כמו ללייט מדת' נוט, לגיבורנו לולוש יש יכולת מיוחדת והוא מנצל אותה כדי לבנות את העולם כרצונו ולשליטתו. לעומת דת' נוט, פיצה גיאס אמנם דבילית, אך היא עדיין כיפית כשהייתה אז; רק בצורה אחרת. נדמה לי שכתבתי לכם בעבר באיזשהו פוסט- פוקויאמה ג'ון מסוגל להפוך דמויות לאומנות רק בזכות הדיבוב שלו. לולוש הוא כל-כך כריזמטי הודות לדיבוב של פוקויאמה, וכל-כך כיפי לצפייה. אז למה פיצה גיאס דבילית? בערך בכל חלק פוליטי אפשרי אין שום הגיון. בדומה ללייט, ללולוש יש פרסונה בשם "זרו". אדגים לכם קטע אידיוטי שבלט לי במיוחד. סוזאקו (הידוע כ"הדמות הכי היפוקריטית בעולם אולי חוץ מיאגאמי לייט") רוצה להטיל וטו על זרו, שהוא יודע שזהותו היא לולוש. מה לולוש עושה? שולח את כל הצבא שלו שיהיה מחופש לזרו כדי שהטריק של סוזאקו לא יעבוד. ..... איכשהו החרא הזה עובד, וכך לולוש ניצל מסוזאקו. הסוף של הסדרה אידיוטי בלי שום הגיון שפוי, וכ'ו וכ'ו. ולמרות זאת... קוד גיאס עדיין כיפית. אידיוטית להחריד, אבל זה עדיין כיף מרוב שזה אידיוטי. דבר שאי אפשר להגיד על המקבילה שלה, דת' נוט, שלוקחת את עצמה אובר ברצינות וחושבת שהיא גאונה. קוד גיאס היא ה"Cross Ange" של 2006. דבילית כל-כך, ועדיין כיפית.  

 

Welcome to the NHK

הצפייה המחודשת שלי עם NHK התחילה כשסינוואר אשפת האדם הזה תקף אותנו והכניס אותנו למלחמה של כמעט חודשיים עם אלפי הרוגים ומלמעלה ממאתיים חטופים (ואני מאחל רק לשלומם ושיצאו עם כמה שפחות טראומות נפשיות לכל החיים). כתוצאה מכך, בתחילת המלחמה לא עבדתי כשלושה שבועות וכדי לא להיכנס לחרדות מיותרות "עבדתי" בלשחק משחקים ולצפות באנימה בקטע אובססיבי. בקיצור; הייתי היקיקומורי.

... השד יודע למה החלטתי מכל הזמנים לצפות בNHK, אנימה על היקיקומורי בזמן שהייתי היקיקומורי בעצמי בזמן הזה...

צפיתי במקור בWelcome to NHK לזכרוני כשהייתי בן 18. אז איך היא בגיל 30? הסדרה עוקבת אחר סאטו, היקיקומורי בן 23 שתקוע בביתו, ישן למשך 16 שעות ביום, ויוצא רק כדי להביא לעצמו אוכל ופעם אחת בשבוע בלילה אל גן המשחקים. יום אחד, מגיעה אליו נערה בשם מיסאקי שמציעה לו להצטרף לפרויקט שלה וכך תוכל לשקם אותו מדרך ההיקיקומורי שלו. סאטו חושד, ומתכחש לעצמו ולמיסאקי. על כן, כדי להוכיח לה שהוא עובד, הוא מחליט ליצור יחד עם חברו היחיד, יאמאזאקי שהוא יוצר משחקים. משחקי הנטאי אגב, כן...

על אף שסאטו הוא מטריד, מביש, מושפל, הוא אדם שקל לעורר הזדהות כלפיו, והוא דמות נפלאה שרק רציתי שיצליח. שאר הדמויות אגב, במצב לא טוב ממנו. כל אחת מהן בשפל של החיים שלה, ובטוחה שאצלן המצב הוא הכי נורא שאפשר. כל אחת ואחת מהדמויות רואות בעצמן תת אדם. בלי להרוס יותר מידי, הסדרה פותרת את דרך ההיקיקומורי של סאטו בדרך פשוטה להפליא, והדרך הכי הגיונית שאפשר. אך לא אהרוס לכם מעבר לזה.

Rainbow

ריינבוו היא אחת ההשראות הגדולות ביותר שקיבל הסיפור האידיוטי ביותר שנכתב מעולם "הומו סאמה נו דאיבוקן". צפיתי במקור בריינבוו כשהייתי בן 17 בערך. בגיל 17 זה היה מגניב ביותר. בגיל 26 זה עדיין היה מגניב ביותר. אז מה העלילה? היא מתרחשת ביפן של שנות ה60. שבעה נערים נכנסים לכלא וצריכים לשרוד בכלא האכזרי. הבעיה העיקרית? הכירו את דוקטור סאסאקי; "רופא" בבית הכלא שכל מטרתו הוא ליהנות מלחיים שריריות ואיכותיות של נערים, ואולי גם במידה ויש להם נקניקיה איכותית, אז גם ממנה. אם המטרה של "קלאנד" היא לגרום לכם לבכות, המטרה של ריינבוו היא לגרום לכם להגיד "וואו! זה פאקינג קול!" בכל רגע אפשרי. אמנם לפעמים זה קצת מוגזם ומאולץ, אך החוויה עדיין נהדרת. אתם תראו "ברומאנס" עצום בין שבעת הנערים, שתומכים אחד בשני לרמת ה"זה בכלל הגיוני?", ואף לשכוח שבכלל מדובר בעבריינים שלא סתם נכנסו לכלא.

 

(ועכשיו ברצינות... אתם יודעים כמה סאסאקי השפיע על היצירה של דארק כשהוא יצר את "הומו סאמה נו דאיבוקן"?!)

 

Clannad

קלאנד בגיל 17 הייתה בערך הדבר הכי מרגש שצפיתי בו. קלאנד בגיל 30, עם תוספת של מאות אנימות, מנגות, ג'יי דרמות, ומשחקים שצפיתי, קראתי, ושיחקתי היא דבר שאני בטוח בו- היא הדבר הכי מרגש שצפיתי בו. משפט שנאמר פעם "מי שצפה בפרק 18 של קלאנד אפטר סטורי ולא בכה הוא אדם חסר רגשות" הוא נכון לחלוטין. כל האנימות שהיו ברשימה הזאת (וכן אלו שלא נכנסו לרשימה בעקבות שקיבלו ביקורת מלאה בעבר) הן טובות פחות, או לכל היותר טובות באופן שווה לפעם הראשונה שצפיתי בהן בצפייה השנייה שלהן. לא עם קלאנד. קלאנד גילתה לי את פרצופה האמיתי; היא סדרה ככל שאני מזדקן היא נהיית טובה יותר.

אז לאלו שלא צפו בקלאנד, הנה על מה שהיא בכללי. היא עוקבת אחר אוקאזאקי טומויה, ערס ממוצע מבית בעייתי. אביו משתכר ומהמר, ובעקבות ריב שלהם טומויה שבר את כתפו ולא מסוגל להרים אותה לחלוטין. בעקבות כך הוא נאלץ לפרוש מקבוצת הכדורסל שבבית ספרו, ומבלה את חיי בית הספר שלו בחוסר מעש עם חברו, שק החבטות של הסדרה, סונוהארה יוהיי. אך כל זה משתנה כאשר הוא פוגש את פורוקאווה נאגיסה, תלמידה שנשארה שנה ולומדת מחדש את כל כיתה יב' בעקבות זה שהייתה חולה ולא הצליחה להשלים את בית הספר. הסדרה עוקבת אחר זמנו של טומויה בבית הספר עם הבנות שלא זכו להיות הTrue Ending בחומר המקור של הסדרה, ויוזואל נובל רומנטי. באופן מפתיע, בעוד שבצפייה הראשונה תיעבתי את פוקו, גיליתי שאני אוהב אותה בצפייה השנייה. גם בעוד שאמרת בעבר שהעונה הראשונה של קלאנד לא משהו (אך גם לא רעה) בצפייה השנייה נהניתי ממנה במיוחד. אך כל זה כלום לעומת הבאנגר האמיתי של הסדרה, העונה השנייה- אפטר סטורי.

אחת הבעיות שהיו לי עם אפטר סטורי זה הסוף שלו. הוא סוף שהוא אמנם יפהפה ומדהים, אך חסר הגיון.

..... כך חשבתי לפחות. להפתעתי, בצפייה השנייה גיליתי שהוא הוסבר בשלב די מוקדם; כבר בפרק 8 של אפטר סטורי. אז כן, כל הטענות שלי שהסוף הזה חסר הגיון? הן כבר לא תקפות היום. מה שנותר לנו פה עכשיו זו סדרה שהיא רק מדהימה, על ניהול "החיים האמיתיים" שאחרי בית הספר. אפטר סטורי כבר עוסקת בניהול חיי משפחה וגידול ילדים. כן, אני אמנם לא מתכוון להתחתן בזמן הקרוב כי בתור רווק אני ממש נהנה מהחיים. ועם זאת, בגיל 30 קלאנד היא סדרה שמטבעה מעוררת יותר הזדהות אצל בן 30 מאשר אצל בן 17. לא שזה מנע מדארק הבן 17 לבכות את הנשמה שלו. לעומת זאת בגיל 30 מספיק לי להקשיב לסאונדטראק של קלאנד לכיף בזמן הליכה ואז לגלות שאני נראה כמו ווירדו כי באופן אוטומטי אני דומע באמצע הרחוב. גם בצפייה השנייה שלי עם אפטר סטורי צפיתי בה בדרך הכי אוטנטית שאפשר- דרך הDVD שלי לכל העונה הזאת, ואין לכם מושג כמה אני מתחרט שלא קניתי עותק גם של העונה הראשונה. קלאנד השפיעה עליי במובנים מסוימים, לא אגיד ש"היא שינתה לי את החיים" (שאנשים אומרים "האנימה הזו שינתה לי החיים" זה נשמע לי לא מחובר למציאות בכלל) אבל כעת אני כותב את הסיפור השני שלי "Pokemon Blaze and Furukawa". השם "פורוקאווה" נלקח ישירות מהמשפחה המרכזית ביותר בקלאנד. (שמעו מצד שני ב"הומו סאמה נו דאיבוקן" יש רפרנסים ל"Loveless", אחת האנימות הכי גרועות אי פעם, אז אולי זה לא אומר הרבה...)