יום חמישי, 3 במרץ 2022

Given- הפוסט המושלם לבדיחות הומו סאמה... – ביקורת

 

ביקורת על סדרת השונן איי, או BL, איך שתרצו לקרוא לז'אנר הזה; גיבן.

היכונו לפוסט שבו אני מדבר על הומואים, אז אלו שלא מעוניינים לקרוא; הנה האזהרה שלכם.



לקראת סופו של פורום "אנימה ישראל" המיתולוגי, פורסם פוסט "פריקה; גון לא מתייחס אליי", שהיה חלק מהשטויות הכיפיות של פורום דיבורים של אז. משתמש מסוים בפורום החליט לכתוב סיפור אידיוטי וקורע מצחוק שמשלב את מרבית חברי פורום דיבורים הבולטים, שבו כמעט כל הדמויות חולקות שם של אחד מחברי הפורום, וכמעט כולן היו הומואים. לשם הדגמה, הנה קטע מסוים מהפרק הראשון בו דמויות, זוג נשוי הומוסקסואלי, בשם יותם וגון מתווכחות.

"וואלה יופי. מה איתי?! מה עם הצרכים שלי?! אתה יודע כמה זמן לא קיבלתי זין בתחת?!" מגיבה הדמות יותם. אדלג לכם כמה שורות עכשיו. שם מגיבה הדמות בשם גון; "לעזאזל יותם! אני לא מתכוון להיכנס אל תוך הוויכוח הזה!". לו מגיב יותם; "אתה גם לא מתכוון להיכנס אליי!"

.....

הסיפור האידיוטי הזה, שהוא גם קורע מצחוק, אך גם ממש אידיוטי עדיין יותר טוב מרוב אנימות השונן איי שצפיתי בהן...

גיל 15-16 הוא אולי הגיל הקלאסי להיות בו הומופוב, אך זה הזמן שבו צפיתי באנימות שונן איי. יותר ממה שאדם שמגדיר את עצמו סטרייט אמור לצפות. Loveless הייתה שיט טוטאלי שהודות לשיט טייסט של גיל 15 יש לי ווליום שלה על המדף. היא התרחשה בעולם שכל האנשים בה נולדים עם אוזניי חתול. מה היא הדרך להסיר אותן? לעשות סקס. ועל הדרך היא הייתה רומנטיקה בין בחור בן 20, וילד ביסודי בן 12...

גראביטיישן וג'ונג'ו רומנטיקה שגם אז צפיתי בזמנו לא היו האסון הטוטאלי של לאבלס, אך עדיין מספיק גרועות. וכדי לתבל, לפניי כמה שנים צפיתי בSuper Lovers שעוקבת אחר שני אחים מאומצים, האחד בן 16 והשני בן 8 שגם הם ברומן הומוסקסואלי...

ואין לי חלילה דבר נגד רומנים הומוסקסואלים. העובדה שצפיתי בכל-כך הרבה מהם אומר את זה. כמובן, אני לא הולך לצפות בגאנג באנג לוהט של הומו סאמה וכל עבדי המין שלו, גם לי יש את הגבולות שלי בכל זאת, אך ברמה הכללית אין לי בעיה עם זה. כן אהבתי את הרומן ההומואי בYuri on Ice, גם כן זה של Catherine Full Body, וכן את הסיפור הלסבי הקצר שהיה בKena: Bridge of Spirits (המשחק היה כזה טוב!). עכשיו בואו נראה כמה מחזיקה גיבן בכללי.

 


  

אואנויאמה ריטסוקה (Uenoyama Ritsuka) הוא תלמיד בן 16. הוא בזמנו הפנוי בהפסקות הצהריים מעדיף ללכת לנמנם במדרגות ולהעביר את זמנו בשקט. אלא שפעם אחת זה לא הולך לו. הוא נתקל בבחור סאטו מאפויו (Sato Mafuyo). ילד ביישן, חסר ביטחון, אך יש לו גם גיטרה כמו שלו. לאחר שהוא מתקן את מיתרי הגיטרה הקרועים של מאפויו, מאפויו חסר כל הידע במוזיקה מתחיל להתעניין בריטסוקה. הנודניק לא עוזב אותו, אז ריטסוקה לוקח אותו יחד איתו אל שני חברי הלהקה שלו; נאקאיאמה הארוקי (Nakayama Haruki) וקאג'י אקיהיקו (Kaji Akihiko). מכאן, מאפויו מצטרף אל הלהקה והארבעה מתחילים בדרכם החדשה יחד.

גיבן היא סדרה שלא מצהירה על עצמה בקולי קולות "אני פאקינג סדרת הומואים!!!". אם לא הייתי יודע לפניי כן, כנראה שאפילו לא הייתי מנחש שמדובר בסדרת שונן איי בפרקים הראשונים שלה. הסדרה כמעט ולא תיתן לכם רמזים בפרקים הראשונים שהיא סדרת שונן איי. ריטסוקה עצמו לא מודע בכלל לזה שהוא מעדיף מלפפונים ונקניקיות ולא לחמניות ואבטיחים עד מחצית הסדרה למשל. הבעיה העיקרית של כל סדרות השונן איי הגרועות שדיברתי עליהן קודם לכן, זה שהן מנסות בכוח להראות את זה. הן מתייחסות אל הדמויות פחות כבני אדם עם אישיות, אלא יותר כמו טיגריסים מורעבים שרק רואים בגברים כגוש בשר. (זה בולט במיוחד בג'ונג'ו רומנטיקה). בפרקים הראשונים אפילו יש רמיזה קטנה בין ריטסוקה ותלמידה אחרת, איאנו שיכלו להיות פוטנציאלית זוג נהדר אם הם לא היו נמצאים בסדרת שונן איי.

במקום זאת, בפרקים הראשונים, וברוב הסדרה, היא לא מתעסקת הרבה ברומנטיקה, אלא באישיות של הדמויות. היא סדרת דרמה עם מוזיקה. למשל, מה החבורה עושים בפרקים הראשונים? מנסים להשתפר בתור להקה. מלמדים את מאפויו איך לנגן יותר טוב, ומזהים את הפוטנציאל האדיר שלו בתור זמר. וגם כשיש התייחסות לרומן הומוסקסואלי, הוא מבוצע נהדר. סיפור הרקע של מאפויו מעולה. הוא גם מה שבונה את היחסים בינו לריטסוקה.

עכשיו בואו ניתן לכם ספוילר קטן; הארוקי? אז אה כן, גם הוא גיי. הרעיון שלו בתור דמות נהדר. הבחור שלנו מאוהב באקיהיקו במשך שנים, אך מסתיר את האהבה החד צדדית הזאת ממנו. הוא נאבק ומתחבט בין עצמו אם הוא צריך לעשות משהו עם זה בכלל. זה דווקא איפה שהרומנטיקה של גיבן זוהרת. ברומן של הארוקי ואקיהיקו. כן, קיבלנו את הבולשיט קלאסיקה של רומנטיקה עם תקיפה מינית כי זה חובה (לעזאזל איתך ג'ונג'ו רומנטיקה, ואוטומטית גם לאבלס וסופר לאברז כי הם יחסים פדופילים), אך במכלול הסיפור שלהם נהדר. גם אם זה כמעט גרם לי לעצור את הפרק שזה קרה בו ולצאת להפסקה....

וכן, יש בסדרה מוזיקה נהדרת. למרבה הצער יש רק שני שירים בכל הסדרה, אך בהתחשב שמדובר בסדרה של רק 11 פרקים וסרט של שעה, שני שירים זה מספר לא רע. חובבי סדרות המוזיקה יוכלו ליהנות מהסדרה גם אם הם קצת מתנגדים ליחסים הומוסקסואלים. אם אתם ממש מתנגדים אליהם, אז הסרט עוד יותר ישמיד לכם את הסדרה. סך הכל, גיבן סדרה טובה. היא לא לוקחת צעדים ממש נועזים. היא די רגילה ו"יבשה". שזה גם הדבר המעולה בה, וגם הדבר שפחות מלהיב בה. סופר לאברז ולאבלס כל-כך גרועות שזה קורע לצפות בהן מרוב שהן דביליות. לעומת זאת גיבן היא כן סדרה טובה, אבל אין בה ממש את ה"וואו" של מוגזמות "שיואו מה הוא עשה לו!!!". היא לא משעממת בכלל, אבל כנראה שהתרגלתי ששונן איי זה ז'אנר כל-כך מטומטם. לפחות הגיעה סופסוף הסדרה ששינתה את זה. אני כבר מחכה שSasaki and Miyano תסתיים כדי לבדוק אם היא תהיה טובה ולא מטומטמת כמו כמעט כל מה שצפיתי בז'אנר הזה.  



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה