אף אחת מהסדרות
שבפוסט הזה לא מצדיקה פוסט מלא, שכנראה גם יהיה הרבה יותר משעמם. אז כולן לפוסט
אחד. הפוסט לא יהיה ביקורת מלאה על הסדרות האלה, אלא יותר החוויה שעברתי איתן.
שכן, הפוסט יכלול ספוילרים במעט. אלו שלוש סדרות שסיימתי בזמן האחרון. אז מה יש
לנו כאן היום?
K-on! (העונה השנייה), Mobile Suit Gundam: Iron
Blooded Orphans (עונה ראשונה) וRe:Zero kara Hajimeru Isekai
Seikatsu. אז... קדימה. קייאון,
גאנדאם אייביאו, וריזרו.
K-on!! (עונה שנייה)
עד לא מזמן, לא באמת
ראיתי את המשיכה שמאחורי ה"ז'אנר" הזה של "ילדות חמודות שעושות
דברים חמודים". כן צפיתי בעונה הראשונה של קייאון בזמן שהיא שודרה, וכן
נהניתי, אך בבוא הזמן הנחתי שזה בגלל ההייפ שהיה בזמנו, והטעם שלי שהשתנה. עד לא
מזמן, לא ראיתי את הטעם בזאנר הזה. עד שצפיתי בKufoku Graffity שהיה מהנה באופן מפתיע, וכך החלטתי לתת לקייאון צ'אנס נוסף. וכן,
בהחלט נהניתי.
הדמויות היו מהנות
כמו שזכרתי אותן, כאשר ריטסו הייתה האהובה עליי מבניהן, זה לצד דיבוב מדהים של
המדבבת שלה- סאטו סאטומי (שדרך אגב, מנצלת את היכולת הזאת עוד יותר טוב בתור
מאגילו מTales of
Berseria)., ויוי מיד אחריה. אלו
פשוט דמויות עם המון שמחת חיים, שנותנות אשליה נהדרת לכמה חיי בית ספר יכלו להיות
כיפים על ידי מחיקת רוב קטעי הלימודים, ולהשאיר את קטעי הרוגע והצחוקים הכיפים שבבית
הספר. קייאון אמנם סדרת מוזיקה על בנות
במועדון מוזיקה קלה, אלא שרוב הזמן הן מבזבזות את הזמן על לשתות תה. זה מגיע למצב
עד כדי כך קריטי, שבפרק מסוים הכיתה שלהן נשרפת, והן משכירות חדר מוזיקה, ומה הן
עושות בזמן הזה? כן, שותות תה. על זה אפשר להגיד שקייאון היא לא סדרת מוזיקה
אמיתית, וזה נכון. אבל עדיין, כל הסדרה מלאה ברוגע. אני רואה גם צורך לציין
שהפרקים האחרונים של העונה השנייה משתפרים משמעותית, כאשר הבנות עומדות לסיים תיכון ומתחילות לתכנן
את החיים שלהן, וזה נהדר.
קייאון היא לא סדרה
שיכלתי לחרוש אותה, אלא לראות פרק בכמה ימים בתור רגיעה מכל הסדרות האקשן המותחות,
אבל היא כן עשתה עבודה נהדרת בשבילי, וזה באופן די מפתיע.
Mobile Suit Gundam: Iron Blooded Orphans (עונה ראשונה)
העלילה של גאנדאם
אייביאו עוקבת אחר קבוצת חיילים נערים בכוכב מאדים. בבוא הזמן בסדרה, הם נקראים
טקאדאן (Tekkadan) שמונהגת על ידי אחת הדמויות הראשיות שלנו,
אורגה איטסוקה, ולצדו אחד חבריו הטובים ואחד הלוחמים הראשיים בקבוצה- מיקאזוקי
אוגוס (או בקיצור, מיקה). מטרתם של הטקאדאן היא לקחת את גברת קודליה איינה
ברנשטיין בחזרה לכדור הארץ. גאנדאם אייביאו מתחילה ממש טוב. בתחילת הסדרה, ממש
אהבתי את אורגה. דמות של הוסויה יושימאסה במיטבה. כן אמנם מיקה היה חסר רגשות, אך
בתחילת הסדרה זה לא הפריע לי במיוחד. זה לצד האקשן האיכותי של הסדרה. אבל כל זה לא
נשאר לאורך זמן. אחרי כמה זמן אייביאו התחילה לשעמם, ואפילו קצת לעצבן. גברת
ברנשטיין הייתה אמנם דמות ראשית, אך היא הייתה מאוד משעממת. יותר מכך, היא הייתה
חסרת תועלת. אותו המסע שהיה אמור לעקוב אחריה, לווה במצב שבו בנרשטיין מרגישה בכלל
לא חלק ממנו, ושהיא הייתה סתם שם.
את אורגה שבתחילת
הסדרה ממש אהבתי, הפך להיות אחד הדמויות המעצבנות, שכן הוא עשה החלטות ממש
נוראיות, והסדרה רק הצדיקה את המעשים הנוראיים שלו. מה שכן, גאנדאם אייביאו הייתה
לאורך כל הדרך סדרה מגניבה, עם אחד עיצובי הגאנדאם הכי טובים שראיתי בסדרת גאנדאם,
גם אם כי הסדרה הייתה נורא דבילית ומלאה בהמון אנדרנלין עם דמויות שלא חושבות
בכלל. כל הדיבורים של אורגה על "אנחנו צריכים להוכיח לעולם שאנחנו לא ילדים
קטנים", הסתכמו בזה שהם פשוט רצחו בלי סיבה ושכחו מהמטרות המקוריות שלהם.
Re:Zero kara Hajimeru Isekai Seikatsu
נאטסוקי סובארו הוא
ילד רגיל, אלא שכמו רוב הראשיים בלייט נובל מודרני בעלילת פנטזיה, הוא נופל לעולם
קסום. חסר כסף ויכולת לקרוא את הכתב של העולם, הוא בבוא הזמן פוגש באחת הדמויות
הראשיות הנוספות שלנו, אמיליה שעוזרת לו במעט. אלא שלאחר שהתגית של אמיליה נגנבת,
סובארו מנסה לעזור לה ו... מת בדרך. כמה פעמים. ריזרו מביא מצב מעניין, שבו
לסובארו יש יכולת לחזור אחורה בזמן לקטע מסוים ברגע שהוא מת. זה פחות מחזרה בזמן,
כמו שיותר שזה רי-ספאוון שיש במשחקים, שכן הוא עצמו זוכר את כל האירועים הקודמים
ולומד מהם בכל פעם שהוא מת, ומתקן בכל פעם. למרות זאת, זה לא אומר שהכל טוב בזה,
שכן יוצא שאנחנו רואים הרבה אירועים שוב ושוב עם משהו שונה במעט כל פעם.
לאחר שעזר לאמיליה,
אחרי כמה פעמים שהצליח סוף-סוף לא למות, הוא מצטרף לאחוזה של אמיליה בתור המשרת
שלה ופוגש את הוואיפו של העולם, רם וראם (תשכחו מראם, אף אחד לא אוהב אותה). רם
וראם מקבלות סיפור פלאשבק איכותי ביותר שמשפר את הדמות של רם, ומשמיד אותה שנייה
אחרי. מאותו הרגע, רם הופכת למתוקה לחלוטין, ומרגישה יותר כמו הכלבה האישית של
סובארו. היא משעממת, לא כיפית, ובעיקר מציקה. סובארו בבוא הזמן נהיה מטורף וזועם,
ולא כיפי לצפייה. אמיליה היא נחמדה. לא משהו רע או טוב במיוחד. מה שכן, לריזרו
הייתה דמות אחת נהדרת- הנבל של הסדרה, בטלגיוס. הוא אמנם נבל דבילי חסר מטרות
מעניינות, מה שעושה אותו לכיפי זה הפרטים העיצוביים שבו. העיצוב של הדמות קריפי
לחלוטין, עם שלל הבעות הזויות ויחודיות שהוא מביא. זה לצד דיבוב מקורי ומיוחד של
מאטסוקה יושיטסוגו (שדווקא ידוע על דמויות בתבנית של סובארו, כמו קיריטו מסאו).
לריזרו כן יש אירועים
ממש מגניבים לעיתים, אך הרבה מהזמן היא הייתה משעממת. גם בטלגיוס שהיה ממש כיפי,
הופיע ממש מעט, וחבל. הסדרה לא ידעה לנצל יותר את הדמות היחודית שלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה