שנת 2018 הביאה לי לא
מעט משחקים שאהבתי. כאלה שגם פחות. בפוסט הזה אדבר בכלליות על משחקים ששיחקתי
השנה, חלקם יצאו השנה, וחלק לא. אני לא
אדבר על משחקים שכבר קיבלו מאתנו ביקורת
מלאה. המשחקים שקניתי השנה בתמונה הבאה.
Sword Art Online Hollow Realization
יצא לי לקנות את
המשחק הזה ממש במקרה כשראיתי אותו על אחד המדפים בחופשה באילת. המשחק אמנם לא טוב,
אבל עדיין נהניתי ממנו כמה שיכולתי. ראשית כל, זה משחק של סאו, ככה שתצפו לעלילה
גרועה. הבעיה היותר קשה זו שהמשחק ממשיך את העלילה של משחקי סאו קודמים, ומופיעות
בו דמויות משם. ככה שאל תופתעו אם מופיעה לכם דמות בשם "סבן" משום מקום.
במשחק תשחקו את קיריטו, ורק אותו. שהאמת קיריטו כאן לא באמת עצמו. בתחילת המשחק תוכלו לעצב אותו איך שתרצו. תוכלו לתת לו שיער כחול ארוך
גולש, תוכלו אפילו לשנות אותו לילדת מואה עם שיער ורוד וקול בכייני, ותוכלו לצבוע
את השיער של קיריטו לכתום ולקרוא לו "הומו סאמה". ואם כבר הומו סאמה,
תוכלו לצאת לדייטים עם כל אחת מהדמויות במשחק. להיות פדו קיריטו ולצאת עם סילקה!
לצאת עם פוסט טראומה מאקדחים סינון! עם גילוי עריות ליפה! וגברת אונס אנוסה! או
הכי טוב... לצאת עם הבסט גירל של הסדרה. לא, אני לא מדבר על יוקי, אני מדבר על
קליין. אפשר ללכת על רומאנס הומוסקסואלי. אף אחד לא מקבל מנוס מההארם!
חוץ מזה יש במשחק
הרבה נשקים להשיג, וכמות עצומה של התקפות להשיג ולהשתמש בהן. הבעיה שמערכת הקרב לא
טובה במיוחד. הבסיס שלה לא רע, אבל כמות המאנה שנדרשת על פעולות בסיסיות מוגזמת
לחלוטין. בתחילת המשחק תתחילו עם כ200 נקודות מאנה. התקפה מיוחדת פשוטה דורשת כ50,
ואילו התחמקות דורשת 50 נוספות. מה שמביא למצב בעייתי. אבל היי, לפחות אפשר לצאת
עם קליין!!!
Marvel Spider-Man PS4
אני קצת מרמה כאן, כי
שיחקתי במשחק לתוך 2019, אבל היה לי אותו כשבוע ב2018. אז נזרום. אישית, אין לי
מושג על שום דבר מספיידרמן. כן אני יודע שפיטר פארקר נעקץ על ידי עכביש, ואני מכיר
את ונום. אך בזה זה מסתכם. ספיידרמן פס4 לעומת זאת נגיש במיוחד לאנשים כמוני שלא
מכירים באמת את הפרנצ'ייז הענק הזה. הסיפור של המשחק מביא יחסים מעולים בין
דמויות. פיטר וMJ הם זוג שעשוי נפלא. הם מתמודדים עם קשיים
ביחסים שלהם, הם מתפתחים, הם תומכים זה בזו. מנגד לזה, לפיטר ולדודתו מיי יש מערכת
יחסים חמה ואוהבת. יש דרמה מעולה במשחק, במיוחד בקטעים האחרונים. למרות הדרמה,
המשחק גם שומר על איזון עם חוש הומור מצוין שאינסומניאק כבר יודעים לעשות אותו היטב
מסדרת Ratchet
and Clank. למשל, ברקע של המשחק
ברדיו מופיעה דמות בשם ג'ונה ג'יימסון שמזבל את השכל על כמה ספיידרמן מושחת. זה
משעשע בכל פעם מחדש.
וכמו שאפשר לצפות מספיידרמן,
הכל מבוסס כאן על שליחת קורי עכביש באוויר, ולנוע סביב ניו יורק בצורה נהדרת
וכיפית ברמת על. העולם הפתוח גם בדיוק בגודל הנכון בתור מגרש משחקים שנועד לשעשע
את השחקן בתנועה שלו. הוא לא קטן, אבל הוא לא ענק באופן מוגזם כמו משחק אחר שנדבר
עליו בהמשך הפוסט (אסאסין קריד אודיסאה). מערכת הקרב דומה לזו של סדרת Batman Arkham עם דגש על התחמקויות ויצירת קומבו גבוה. יש
עוד כמה טריקים, כמו שימוש בחפצים, והתנגבות לפניי כן. זה מרגיש פשוט נהדר לסיים
שלבים בלי להתגלות בכלל. כמו גם, יש כמה קטעי פאזלים פשוטים, ואפילו לשחק עם MJ בקטעי התנגבות קצרים ופשוטים שנהניתי מהם באופן מפתיע. המשחק גם
מביא כמות עצומה של תלבושות שאני מניח שהם רפרנסים לכל הפרנצ'ייז הענק שאני פשוט
לא מכיר. למרות שאני לא מכיר אותם, אני כן נהנה מהם כי הם מעוצבים סופר טוב. למשל
תלבושת שבו ספיידרמן מופיע כשלד בוער באש כחולה, או תלבושת שהופכת אותו לCell Shaded שיראה כאילו הוא חלק מהקומיקס. ספיידרמן פס4
פשוט משחק מעולה.
OKAMI
אמנם לא סיימתי את
המשחק (בלו רפלקשן העסיק אותי יותר כשקניתי אותו... ) אבל נהניתי מהמשחק מכל רגע.
זה לא הכניסה הראשונה שלי לסדרת אוקאמי, שיחקתי בעבר גם בהמשך שלו לDS- אוקאמידן. המשחק מבוסס על הרעיון של יוקאי- שדים יפנים. הוא
מתרחש ביפן הפיאודלית, כשכולה מלאה ביוקאי למיניהם. הסיפור עוקב אחר אמאטראסו, אלת
השמש שמופיעה בתור זאבה. מטרתה הוא לטהר את יפן ולהחזיר אותה לקדמותה. הסיפור של
המשחק גרוע, אבל הוא משרת את המשחקיות המגוונת שמבוססת על פאזלים בכל דבר במשחק
למעשה. הגימיק המעולה של המשחק זה שכמעט כל היכולות של אמאטראסו מבוססות ציורים.
למשל, כדי לחתוך אויב צריך לצייר קו עליו. כדי לשחזר עץ מת צריך לצייר עליו עיגול
שיפריח את הפרחים שלו. כל זה בשילוב של המון פאזלים חמודים ונהדרים. לאמאטרסו עצמה
יש קומבו התקפה אחד, וכל שאר היכולות שלה מבוססות ציורים.
אוקאמי הוא משחק שיצא
במקור ב2006, לפניי 13 שנים. לעומת משחקים אחרים מהתקופה שלא ממש שרדו את מבחן
הזמן בהיבט הגרפי, אוקאמי בועט לכל אלו בפנים. הגרפיקה של המשחק נועדה להיראות כמו
ציורים יפנים עתיקים, ככה שהיא שרדה את מבחן הזמן הודות לסגנון היחודי שלה. אני גם
חייב לתת לקאפקום את הקרדיט שהם מכרו אותו במחיר הוגן של רק 15 פאונד. אני צריך
לחזור אל המשחק המעולה הזה מתישהו.
Assassin's Creed Odyssey
התייאשתי מהמשחק הזה
אחרי כ30 שעות... בפוסט של סיכום של איך עברה לי שנת 2017 בגיימינג דיברתי על
אסאסין קריד אורג'ינס ועל הסיכוי שלו להפוך למשחק האהוב עליי בסדרה. זה לא קרה.
אודיסאה לעומת זאת הוא עוד מאותו הדבר רק ביוון, ומשתין על כל רצף הגיון שנותר לסדרה.
במשחק תשחקו את אחד מהאח והאחות, אלקסיוס וקאסנדרה. הם בפועל אותה הדמות, אך גם
בזה אין הגיון. למשל, אם תשחקו עם קאסנדרה היא תופיע כאחות הגדולה של אלקסיוס שקטן
ממנה ב8 שנים, ואותו הדבר בדיוק יקרה אם תשחקו עם אלקסיוס. יש בחירות בסיפור, אך
הן לא מרגישות באמת משמעותיות לעומת Witcher למשל. יש גם רומנטיקה, אך
הכתיבה שלה מזעזעת וכל מה שנדרש מהשחקן זה ללחוץ על כפתור ה"לב" בשביל
להגיע לסטוץ חד פעמי לדמויות שלא תראו אותן יותר. וכל מי שתשכבו איתו יהיה
ביסקסואל כדי להתאים לכך שיוכל להיות השותף למיטה של גם אלקסיוס וגם קאסנדרה. מערכת
הקרב חלשה מזו של אסאסין אורג'ינס. המשחק מלא בגליצ'ים מפה ועד מחר. מערכת הספינות
פחות טובה מזו של בלאק פלאג. יש במשחק גם קרבות ענק בסגנון Sengoku Basara וDynasty
Warriors אך הם גם פחות טובים מהם.
הSync Points הם פשוט גבעה מסכנה. העולם הפתוח ענק באופן
מוגזם ומיותר.
זו די הבעיה עם
אודיסאה. הוא עושה מיליון ואחד דברים, ומבצע אותם לא רע. אבל עדיין על כל דבר שהוא
עושה יש משחק אחד אחר שעושה את זה יותר טוב ממנו. וויטצ'ר יותר טוב ממנו בבחירות
העלילתיות. דרגון אייג' יותר טוב ממנו ברומנטיקה. בלאק פלאג יותר טוב ממנו במערכת
הספינות. רד דד רדמפשן יותר טוב ממנו במערכת הציד והחיות. סנגוקו באסארה יותר טוב
ממנו במערכת המלחמות. וכל אסאסין קריד אי פעם עושה יותר טוב את המערכת ה"סינק
פוינטס". אבל היי, צברתי במשחק כבר 30 שעות שהיו לא רעות. כלומר כן, אם אני
רוצה עולם פתוח ענק ויפה כנראה שעדיף שהייתי הולך על RDR2, אבל אין לי 100 ג'יגה פנויים בשבילו.
Dissidia Final Fantasy NT
משחק מכות לפיינל
פאנטאסי שכל האינטרנט שחט אותו, עדיין קניתי אותו, ונהניתי. המשחק מביא 28 דמויות
מסדרת פיינל פאנטאסי, כאשר הוא מביא שתי דמויות מפיינל פאנטאסי 1-10 ודמות אחת מכל
השאר. את רובם אני לא מכיר חוץ מנוקטיס ולייטנינג (וקלאוד וספירות' באופן גבולי כי
צפיתי באדוונט צ'ילדרן). למרות זאת, זה לא מנע ממני ליהנות מהמשחק, גם אם השנאה
למשחק יחסית מוצדקת, וחלקית לא. דיסדאה נט הוא ארנה פייטר, כלומר הסגנון של משחקים
כמו J Stars, Naruto Storm, וDBZ Tenkaichi. דיסדאה נט מביא טוויסט טוב למערכת הרדודה של ה"ז'אנר"
הזה בדרך מעניינת. הוא מבוסס על קרבות של שלושה נגד שלושה. במהלך הקרב ההתקפות
הרגילות של השחקן לא עושות שום נזק, במקום זה הן גונבות נקודות מסוימות מהיריב,
כאשר כל שחקן מתחיל עם 1000. אז, כשיש לו מספיק נקודות הוא יכול לשחרר את ההתקפה
המיוחדת שהנזק שלה מבוסס על כמה נקודות יש לתוקף ביחס לנתקף. זה עובד בגלל שהקרבות
הם שלושה על שלושה, ככה שתמיד יכול להגיע טוויסט מצד שחקן אחר שצבר מספיק נקודות.
יש זימונים שאפשר להפעיל כמו איפרית', שיבה, ולוויתן. גם כמצופה ממשחק ארנה פייטר
שמבוססים על התקפות סופר מגניבות, דיסדאה נט לא שונה מהאחרים והוא נראה מעולה. וזה
עדיין מרגיש לי נהדר לשחקן עם ספירות' שאין לי מושג מה האופי שלו חוץ מזה שהוא
חתיך הורס עם שיער ארוך גולש...
Dragon Quest XI
כרגע עם למעלה מ50
שעות במשחק, ואני צריך הפסקה. חייב. אם זו הסיבה שהאנטר האנטר יוצא להיאטוס כל שני
וחמישי, אז אני מאשר, כי דרגון קווסט 11 מדהים. (כן ניניני אני יודע שזה בדיחה
שטוגאשי יוצא להפסקות לשחק דרגון קווסט. אל תהרסו לי. אני פונה ללב שלכם).
הסיפור עוקב אחר JuuNanaGo שזה השם שבחרתי לדמות שלי (הסיבות שהוא נקרא
כך דביליות רצח). ג'וו נאנא גו נולד כנסיך אך הותקף בשל זה שראו אותו כקללה,
והוברח סטייל משה בתיבה. הוא אומץ על ידי זקן בכפר פשוט. בהגיעו לגיל 17, סביו
המאמץ מגלה לו את הסיפור מאחוריו וג'ו נאנא גו יוצא לרשת את המלוכה בחזרה ולהציל
את העולם. סיפור די בסיסי ולא טוב במיוחד, אך הוא זורם לא רע. גם הדמויות לא
מרשימות במיוחד, אם כי הן לא רעות. יש את אריק שהופך לבן בריתו הנאמן של ג'ו נאנא
גו. ג'ייד- בחורה שהייתה אמורה להיות הארוסה העתידית של ג'ו נאנא גו. אך כל אלו
מתגמדים ביחס לדמות אחת מבריקה של המשחק- סילבאנדו. ליצן להטוטן גיי צבעוני,
מצחיק, ועם דיבוב מדהים. אגב לגבי הדיבוב, הוא קיים רק באנגלית. וזה לא כי סקוור
אניקס פשוט לא רצו לתת אופציה ליפנית. הדיבוב היפני פשוט לא קיים. בגרסה היפנית
המשחק רק טקסט, והגרסה שקיבלנו במערב דיבבה את המשחק על דעת עצמה.
אז איך מערכת הקרב?
היא פשוט טארן בייסד רגיל וקלאסי. שימוש בהתקפות סאפורט, עושות נזק, ריפוים, בדיוק
מה שתצפו. המשחק לא מנסה להתחכם ולהביא משהו חדשני, הוא פשוט מבצע טוב מה שהוא
רוצה להיות. אני צריך להמשיך את המשחק, אבל אני צריך מנוחה קצת, גם אם המשחק
מדהים.
God of War 2018
למרות שNi no Kuni 2 הוא משחק השנה שלי על פי הטעם האישי שלי,
גאד אוף וואר 2018 הוא ביקורתית המשחק הכי טוב ששיחקתי השנה. כשראיתי את הטריילרים
הראשונים מE3 למשחק הייתי ממש סקפטי לגבי הסגנון של
המצלמה בסגנון Resident
Evil, הרי איך אפשר לעשות האק
אנד סלאש כך. טוב, אז סנטה מוניקה יודעים מה הם עושים, והם הצליחו. הסיפור עוקב
אחרי קראטוס ובנו אטראוס. השניים יוצאים למסע כדי לפזר את האפר של אמו המנוחה של
אטראוס. הסיפור הוא סיפור מדהים ומרגש על אבא ובנו ( אגב באופן מקסים, ממש צמוד
אליו קיבלנו את Yakuza
6 שהוא סיפור על סבא ונכד).
קראטוס הוא כבר לא פסיכופת שהורג אנשים בלי סיבה כמו בGOW הקודמים (שגרם לו להפוך לדמות השנואה עליי בגיימינג). אך זה לא רק
זה. המשחק לא מכחיש את זה שקראטוס היה פסיכופת נוכל, במקום זה קראטוס מתמודד עם
המפלצת שהוא היה בעבר. עם כל העול שהוא נושא עליו ומנסה לכפר על החטאים ולהפוך
לאדם יותר טוב. הכתיבה של הסיפור מדהימה עם המון דגש על משפחה.
המשחקיות לעומת זאת,
נהדרת. קראטוס הפעם משתמש בנשק חדש, גרזן שהוא יכול לזרוק אותו ולהחזיר אותו לידו
בלחיצת כפתור. אפשר להשתמש בו לפאזלים נהדרים שמשחקים על הגימיק הזה באופן מקורי
כל פעם, וגם לקרבות עם אסטרטגיה נהדרת. באופן מעניין, ההחלפה של הנשק של קראטוס
מקבלת גם ערך בהיבט העלילתי של המשחק. כך שזה לא רק החלפת נשק כדי לגוון (גם אם
היה כך זה היה בסדר, אבל סנטה מוניקה כתבו את העלילה מספיק טוב כדי שזה יתאים
להכל). מה יש עוד להגיד, גרפיקה מושלמת, דמויות מעולות, עלילה נהדרת, דיבוב מדהים,
פאזלים נהדרים, ומערכת קרב מקורית ומעולה.
Soul Calibur 6
סול קאליבור הוא משחק
מכות טוב. טוב מאוד. הבעיה שיש לי איתו? יש בו פחות מכל דבר שהיה בסול קאליבר 5.
אבל זה לא אומר שהוא לא משפר בדברים אחרים. בסול קאליבר 5 היו 26 דמויות שאפשר
לשחק איתן (לא כולל DLC). בסול קאליבר 6 רק 20
(לא כולל DLC). אחד הגימיקים של סול קאליבר זה מערכת
יצירת דמויות שתוכלו ליצור את הדמויות שלכם. הבעיה שיש לי כאן זה שיש פחות חפצים
בהרבה ממה שהיה בסול קאליבר 5. למרות זאת, עדיין יש שיפורים. הפעם אפשר ליצור זנים
של מפלצות, כמו שדים, דרקונים, ואנשי אבן, ולא רק בני אדם. בנוסף, הרבה יותר קל
להשיג חפצים ממה שהיה בסול קאליבר 5 (ששם לקח לי בערך כ60 שעות להשיג כל מה שרציתי...
). למרות המינוסים האלו, סול קאליבר 6 יוצר אלמנט קהילתי מדהים. הוא נותן את
האפשרות להעלות את העיצובים שלכם, ולשחק עם עיצובים של אחרים שעניינו אתכם (זה
אפילו לא דורש פס+ למרות שזה נעשה דרך האינטרנט!). ככה שיצא לי לראות כמה עיצובים
מדהימים באופן מפתיע. מי חשב שאראה עיצוב של דמות מHeidi Girl of the Alps בסול קאליבר...
חוץ מזה שלוש הדמויות
החדשות לסדרה, גרוו, אזוול, וגראלט מWitcher (כדמות אורח) משחקות
נהדר, זה לצד דמויות ישנות שאהבתי כמו איווי, יושימיטסו, טאקי ונייטמר. מערכת הקרב
זורמת נהדר, עם התקפות מיוחדות נהדרות. הארקייד הוא מקום נהדר להשיג כסף לקניית
חפצים. משחק פשוט טוב, גם אם בחלקים מסוימים הוא יורד מסול קאליבר 5.
(אני עדיין משתעשע
מזה שוויטצ'ר 3 יצא ביום הולדת שלי וסול קאליבר 6 שגראלט מופיע שם יצא ביום הולדת
של אבא שלי... )
ובקצרה על דברים
נוספים ששיחקתי השנה...
Yakuza Kiwami 2- כמעט עשיתי פוסט על זה.
אבל שהתחלתי לכתוב הרגשתי שאני כותב את הביקורת של יאקוזה 6 שוב. אז קיוואמי 2 הוא
מה שאפשר לצפות מיאקוזה. עלילה מדהימה, אקשן טוב, סייד קווסטס מצחיקים, וכ'ו.
אפילו יש פה פרק שמשחקים עם מאג'ימה, ומאקוטו מיאקוזה 0 חוזרת לכמה דקות!
Digimon Story Cyber Sleuth Hacker Memory- מרגיש כמו חבילת הרחבה ענקית לסייבר סלות' הראשון במקום משחק
המשך אמיתי. אבל הוא עדיין נהדר עם המון דיג'ימונים חדשים.
Jurassic World Evolution- אני לא יודע מה אני חושב
על זה. כן נהניתי ממנו, הוא פשוט משחק ניהול
פיננסי עם דינוזאורים כמו Zoo Tycoon (יותר נכון Operation Genesis)
Street Fighter 30th Anniversary Collection- אחרי שקאפקום בעטו שוב ושוב בסטריט פייטר 5
ורק נתנו לי פחות סיבות לקנות אותו, הקולקשן הזה הביא לי חלופה טובה בשביל ללמוד
על היסטוריה של משחקי מכות. והוא עושה את זה נהדר.
Secret of Mana HD- משחק גליצ'י, עם מערכת
קרב גרועה ומיושנת (הגיוני, כי המשחק כן ישן). אבל היי, לפחות נחשפתי לאחד מפסי
הקול הכי טובים ששמעתי בגיימינג. גם מה שאם אתם רוצים לשחק משהו בLocal Co-Op אז סיקרט אוף מאנה אופציה מעולה.
Shadow of the Tomb Raider- עוד טומב ריידר. גם כן,
משחק גליצ'י באופן מוגזם. מה הקטע של סקוור עם זה... מעט מידי קרבות, אבל לפחות
יצא לי לצוד כמה חיות שלא רואים הרבה בגיימינג, כמו קאפיבארות וזאבי רעמה.
Blazblue Central Fiction- אחרי האסון של בלייזבלו
קרוס טאג באטל שיצא עם איזה 20 דמויות DLC, סנטרל פיקשן היה אופציה
חלופית טובה בשבילי. דמויות סופר כיפיות למשחק כמו האזאמה ובאלט, וגם המשחק ממש
זול כרגע, אז הוא אופציה נהדרת.
Shadow of War- דאגתי לקנות את זה רק
בהנחה אחרי שכל הבולשיט של הLoot Boxes נמחק מהמשחק. יש למשחק
מערכת קרב מעולה וזה ממש כיף לצוד קפטנים. אבל... כל השאר רע. עלילה נוראית,
טאילון משעמם, עיצוב שלבים לא טוב, וכ'ו וכ'ו.
LEGO City Undercover- חיכיתי למשחק הזה עוד
מהימים שהוא יצא רק לWii U. אז כן, הוא הסתבר לי כלא
כזה טוב כמו שציפיתי, אבל הוא פשוט clone טוב לGTA שמותאם לילדים, וזה לצד הומור נהדר.
Shadow of the Colossus + Sonic Mania- שיחקתי רק בשני שלבים בכל אחד מהמשחקים האלה ככה שאין לי באמת מה
להגיד חוץ מזה שנהניתי מהם. אבל לא שופטים על שני שלבים אז...
מעניין איך תהיה
2019... אני כבר בהייפ לטיילז אוף וספריה רימאסטר למרות שכבר סיימתי אותו לפניי
שלוש שנים...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה