בפברואר הוצאתי לכם
ביקורת על הלייב אקשן של פמ"א שהיה איום ונורא. אך מדבר אחד קשה להתעלם, בין
אם אתם אוהבים את הסדרה או לא- הפופולאריות העצומה של המנגה והאנימה. האנימה
מ2009, ברארדהוד מדורגת במאל במקום הראשון מבחינת ציון משתמשים עם ציון כולל של
9.25 לעת כתיבת הפוסט הזה. היא האנימה הרביעית הכי נצפית במאל, עם למעלה ממיליון
ו200 אלף משתמשים שצפו בה. אדוארד, הדמות הראשית של פמ"א מדורג במקום הרביעי
בכמות האנשים שהוא אצלם ב"דמויות אהובות" עם 49 אלף משתמשים.
כמובן שכל מה שאמרתי
כאן לא מחייב אם הסדרה איכותית או לא. זו בהחלט אינדיקציה לכמה טובה עשויה להיות
הסדרה, אך בשום אופן לא קביעה חתומה על כך. בעקבות הפופולאריות של פמ"א זה
נותן לי מקום לעשות את הביקורת הזאת קצת יותר נרחבת ועם ספוילרים. וכן, יהיו
ספוילרים.
הסדרה מתרחשת בעולם
הבדיוני של הארץ אמסטריס (Amesteris) והסובבות לה. לבניית
העולם, הסדרה השתמשה בבסיס השראה רופף בגרמניה הנאצית, עם כמה מרכיבים שנמצאים
בסדרה. כך למשל, ראש הצבא והמדינה של אמסטריס הוא הפיהרר- אותה הדרגה של אדולף
היטלר. צבע השיער של מרבית הדמויות בסדרה הוא או שחור או בלונד, דבר אופייני
לגרמניה הנאצית. יש עוד כמה רעיונות דומים בסדרה, אך נדון בזה מאוחר יותר.
בעולם של פמ"א
יש אלמנט קסם שמבוסס מדע (...
"מדע"... ), אותו הקסם הוא אלכימיה. עם אלכימיה אפשר לעשות הרבה דברים-
לתקן דברים, ליצור גשרים מאין כלום, שינוי לבנים לזהב, ועוד ועוד. הסדרה אמנם
משתמשת בזה לדברים האלו, אך רוב הזמן, השימוש בהם הוא לקרבות. זוהי פשוט הדרך של
הסדרה ליצירת אקשן. בכל, הסדרה עדיין סדרת אקשן. עם אלכימיה אפשר לעשות די כל דבר.
הסיפור עוקב אחרי
האחים אלריק (Elric), האח הגדול אדוארד (Edward), ואחיו הקטן ממנו בשנה, אלפונס (Alphonse). השניים למדו אלכימיה מגיל צעיר מספרים שאביהם השאיר בביתו, כל
זה לבדם. אך לאחר שאביהם עוזב את הבית, אימם, טרישה (Terisha) מתה באופן טראגי. שני האחים, בודדים, שכל מה שנותר להם זו חברתם
ווינרי רוקבל (Winry
Rockbell) וסבתה, מחליטים במהלך נואש
לעשות את הטאבו הגדול מכל באלכימיה- החזרת אדם לחיים.
אלא שהתהליך בהחזרת אימם
לחיים נכשל. גרוע מכך, אדוארד מאבד את רגלו, ואלפונס מאבד את כל גופו. בייאוש
אחרון אדוארד מחליט להקריב את ידו כדי להטמיע את נשמתו של אלפונס בשריון מתכת שהיה
בביתם. אדוארד מתחיל לעבור תהליך תרפיה עם כלי חדש- יד ורגל חלופיים ממתכת בשם
אוטומייל שאותם ווינרי בנתה לו (אגב, זה קיים במציאות ברמה מינימלית, רק שזה עולה
הון. בעולם של פמ"א מדובר בטכנולוגיה די זולה). אדוארד מחליט להפוך לאלכימאי
צבאי, כלב של הצבא. כך יוכל ללמוד יותר ויותר על אלכימיה עם המטרה החדשה שלו ושל
אלפונס- להחזיר לעצמם את גופם המקורי.
במהלך כל הסדרה יש
מגע בדיונים מעניינים וכבדים. כבר לתוך הווליום השני, אדוארד ואלפונס נפגשים ביוצר
כימרות בשם טאקר, ובבתו נינה. כבר כאן מתחיל אחד הדיונים המרכזיים בסדרה. טאקר
ממזג בין הבת שלו לכלב, והופך אותה לפשוט כלב מדבר. עם כמה שזה נראה מזעזע
לאדוארד, קשה לו להודות בזה שהוא עשה דבר דומה לאלפונס, גם אם לא בכוונה רעה.
אדוארד במהלך הסדרה נפגש בשלל יצורים מוזרים שקשה להחשיב אותם בני אדם- משריונות
שהוטמעו בהם נשמות אדם, אנשי כימרה, והומונקלוס. אך אם הם לא בני אדם, מה זה אומר
על אחיו? זה מביא למצב שבשלב מסוים בו אלפונס מעורער על הזהות שלו כבן אדם. האם
באמת היה קיים אדם בשם אלפונס אלריק? האם לא פשוט יצירה של אדוארד? זה דבר ששני
האחים מתמודדים איתו.
דיון מעניין שמתחיל
בתחילת הסדרה הוא דיון על מלחמות. הסדרה מציגה ברקע את מלחמת האזרחים באישיבאל (Ishibal)- מלחמה נוראית שבה רצח ופשעי מלחמה נוראיים היו בה על ימין ועל
שמאל. אותה המלחמה הזאת גם גבתה את מחיר חייהם של ההורים של ווינרי שהיו רופאים
בה. האירוניה האכזרית כאן, זה שאותה המלחמה שלקחה את ההורים של ווינרי, היא זו
שהותירה אנשים רבים חסרי גפיים, ובכך נתנה לה ולפינאקו להתפרנס כטכנאיות אוטומייל.
כדי לתת דוגמא על בני האישיבאל, הסדרה מציגה את סקאר (Scar), בן אישיבאל שניצול מאותה המלחמה וראה רבים מבני העם שלו נרצחים
באכזריות, מונע מנקמה כנגד אמסטריס על רצח בני עמו. סקאר הוא לא נבל אמיתי, אך הוא
גם לא מוצג כאחד הגיבורים. הוא בעיקר שילוב של הרבה דברים מורכבים, והרבה אפור.
הסדרה גם מעבירה
ביקורת על פשעי מלחמה. כך למשל, בשיחה של אדוארד וריזה (אחת הלוחמות בצבא אמסטריס שנלחמה
במלחמת האזרחים), אדוארד מאשים את האנשים שהתחילו את המלחמה במה שקרה. אלא שריזה
סותרת אותו ואומרת שלא משנה מי התחיל את המלחמה, אנשי הצבא שהמשיכו בפעולות האכזריות
האלו, אשמים באותה מידה. כמו שראיתם, את רצח העם של אישיבאל אפשר להשוות למקרים
דומים בני ימינו- השואה עולה כדבר ראשון דומה (בהתחשב שהעולם מבוסס על גרמניה הנאצית),
או למשל מלחמת האזרחים בסוריה.
ולמקרה שהיינו צריכים
עוד דיונים נוקשים אז פה ושם יש דיונים על דת. הסדרה פשוט באה לבקר כל דבר אה? מזל
שאין לנו פה דיונים על אכילת בשר... (זה קיים בסילבר ספון... אראקווה (היוצרת של
פמ"א) ממש אוהבת להתנגש בכל דבר שאנחנו רואים בחדשות... ).
חוץ מזה, פמ"א
היא עדיין סיפור אקשן. רק אחד מתוחכם בהרבה מהאחרים. העולם בנוי לא פחות ממדהים,
עם התייחסות עקבית לחוקים שהעולם בנה לעצמו. עם כל הדיונים המעניינים והאיכותיים
של הסדרה, היא מעבירה עלילה סוחפת ואיכותית. פשוט נהדר. דבר שאני קצת חולק עליו
הוא הדרך שבה האחים השיגו את הגוף שלהם בחזרה בסוף הסדרה. דרך שקצת יורדת מהאינטליגנציה
של הסדרה. ולמרות זאת, זה לא באמת מפריע לי. כי אני אוהב את אדוארד ואלפונס, ומגיע
להם סוף שמח. שזה מביא אותנו לנקודה הבאה- הדמויות.
אדוארד ואלפונס
מקבלים את הקרדיט לאולי צמד האחים הכי טוב שקראתי במנגה. הם תומכים אחד בשני, יש להם תיאום מעולה, הם משלימים אחד את השני בכל
דרך. כשלאדוארד יש בעיה, אלפונס עוזר לו, ובדיוק ההפך. אך מערכת היחסים המדהימה
הזאת לא נבנתה יש מאין. היא נבנתה עם עבודה קשה ביחסים בניהם, גם במהלך עלילת
הסדרה, וגם לפניי כן. אחד הדברים הכי בולטים בבניית היחסים בניהם, היה דווקא בפרק
צד שהיה בסוף ווליום 14, שמציג את השניים כילדים בני 4-5. באותו הקטע אדוארד מרביץ
לאלפונס מקנאה. את שאר הקטע הזה לא אהרוס, שכן הוא לא היה באנימה (למיטב זכרוני...
), אבל הרי כך שהשניים התפתחו מאז.
בנוגע לווינרי, אני
אוהב את הבחורה הזאת, היא פשוט אמנם על תקן של חברת ילדות רעשנית תומכת. ועם זאת,
היא עדיין מבוצעת נהדר. היא עוברת את הקשיים שלה במהלך הסדרה, היא מתפתחת. אפילו
יש לה ולאדוארד קטעי רומאנס מינימלים אבל עדיין שעושים את העבודה (ולא צריך יותר
מזה. בכל זאת, פמ"א היא לא סדרת רומאנס). ויש עוד כל-כך הרבה דמויות.
רוי (Roy), אחד הדמויות המרכזיות בסדרה, הוא אחד מאנשי הצבא של אמסטריס.
אפשר להגדיר אותו בתור הבחור מלמעלה של שאפשר לסמוך עליו. הוא עדיין עובר מגוון של
קשיים במהלך הסדרה. הוא מתמודד, הוא מתפתח. כמו כן ריזה (Riza), הסגנית שלו, גם תומכת בו ומתמודדת עם בעיות. סקאר, כמו שאמרנו,
גם כן, מתמודד עם הבעיות שלו במהלך הסדרה. ויש עוד המון דמויות שאין לי מקום להן
לכולן בפוסט הזה. מאיזומי (Izumi), המאסטרית של אדוארד
ואלפונס שאיבדה את בנה, ועד ללינג (Ling)- נסיך צעיר שרוצה להיות
המלך הבא של המדינה שלו, ועד לאביהם של אדוארד ואלפונס- הוהנהיים (Hohenheim) עם העבר המורכב שלו.
מה שכן אני יכול
להגיד באופן כללי זה לדבר על הנבלים. שאני אגיד את האמת? הם לא משהו מיוחד. שלא
תבינו לא נכון, הם מגניבים, הם כיפים, הם מאיימים, אבל אין להם עומק או מטרות
מעניינות לסיבות שהם רעים. בראדלי (Bradley) הוא פשוט הדרך של הסדרה
להציג את אדולף היטלר. אין לו סיבות טובות לרוע שלו. אמנם יש לו עבר מעניין,
והבחור ממש מאיים, עדיין לא מדובר ביצירת מופת. מרבית ההומונקלוס הם פשוט גימיקים
של רוע. אנבי (Envy) רשע ומשנה צורות ו... זהו בערך. לאסט (Lust) היא בחורה חושנית רעה ו... זהו. ושאני אפילו לא אדבר על גלאטוני
וסלות'...
ולמרות זאת, מה
שמדהים בפמ"א זה שהיא לא שוכחת כמעט אף דמות גם לתוך הקטעים האחרונים של
הסדרה. נינה למשל, דמות שהוצגה רק בפרק אחד, מאוזכרת שוב ושוב במהלך הסדרה. אפילו
רוזה, דמות נידחת מהשני פרקים הראשונים של הסדרה, חוזרת בפרקים היותר מאוחרים.
הציור של הסדרה
מעניין. הוא אמנם לא מדהים, אך יש לו סגנון בסיסי ולא רע בכלל. פמ"א אמנם
סדרה אפלה, אך הציור הקארטוני שומר עליה עדיין רגועה. במיוחד שהסדרה מביאה קטעי
"הומור" שוב ושוב, שבה היא מציירת את הדמויות בגרסאות חמודות שלהן.
במיוחד שזה נוגע לאדוארד ואלפונס. הציור במהלך הסדרה מן הסתם משתפר (טוב זה לא כזה
"מן הסתם". יש מנגקות שהן 30 שנה בתעשיה והציור שלהן לא השתפר..
אהמטאקאהאשירומיקואהמ).
פמ"א עדיין עושה
משהו ממש טוב עם הציור שלה. היא יודעת לבטא תנועה מעולה. ממש מרגישים את התנועה
בקטעי האקשן שהסדרה יודעת לתת תחושה כאילו יש אנימציה של ממש, וזה למרות שמדובר בפריים
בודד. האקשן גם נראה מצוין בפני עצמו. שמעבר להתקפות מיוחדות שנראות טוב, יש בו
הרבה תנועות רגליים וידיים מרשימות. הרבה מהדמויות הן פשוט פעלולנים מקצוענים שזה
נוגע לקרבות.
סופי הווליומים
מוקדשים בעיקר לקטעים שבהם הסדרה מתבדחת על עצמה. עם הומור עצמי לא רע בכלל. בכל
סוף ווליום יש כשלושה מערכוני "יון קומה" (ארבע פאנלים), מבדיחות על זה
שאדוארד נמוך ועד לזה שאלפונס הוא שיריון מהלך. ועוד קטעים רבים ומגוונים. חלק
מהבדיחות זה קטעים שבהם אראקווה לוקחת פאנל מאותו הווליום ונותנת לו טקסט אחר, שזה
לא רע בכלל. הדבר שהכי אהבתי לראות בסופי ווליומים? אנדרטת ההנצחה. שזה פשוט פאנל
קומי שמראה את כל הדמויות שמתו באותו הווליום. כמו גם יש פרקי בונוס קצרים. חלקם
אף קטעי "פריוויוו" למשחקים של הסדרה, כמו המשחק לווי שמעולם לא יצא
במערב.
אז אם כדאי לכם לקרוא
את פמ"א? בוודאי. יותר מכך, כדאי לכם לקנות את פמ"א ולתמוך בסדרה. אז
בשביל זה יש לכם לא אופציה אחת, לא שתיים, לא שלוש, אלא ארבע גרסאות לקניית הסדרה.
הגרסא הראשונה היא הגרסא הדיגיטלית של Yen Press. כל ווליום עולה כ7 דולר,
ויש 27 ווליומים. נשמע הוגן.
שאר הדרכים הם דרכים
פיזיות מבית Viz
Media. הראשונה, שזו הגרסא שאני
קניתי, היא הגרסא הסטנדרטית. 27 ווליומים, כל ווליום עולה 10 דולר על פי המחיר
הרשום שלו. הדפים באיכות נורמלית לחלוטין, אין עמודי צבע. הגרסא הנוספת היא במידה
ואתם רוצים לחסוך כסף ומקום על המדף, בתמורה לאיכות ירודה. יש 9 ווליומים, כל אחד
מהם מכיל 3 ווליומים מהגרסא הרגילה. הדפים דקים ובכך תופסים פחות מקום, אך הם
באיכות מזעזעת. כל ווליום עולה 15 דולר במחיר הרשום שלו. זו אופציה נהדרת במידה
ואין לכם מספיק כסף, אך האיכות שתקבלו תהיה נוראית ויותר נמוכה מנייר טואלט (אני
לא צוחק אפילו. יצא לי להחזיק ווליום כזה בקומיקאזה ומיד החזרתי אותו למדף כי הוא
עוד שנייה התפרק).
האופציה האחרונה,
שנקראת FullMetal
Edition היא בדיוק ההפך מהגרסא הקודמת.
גרסא שתוציאו יותר על איכות טובה בהרבה. כל ווליום מכיל בו ווליום וחצי מההוצאה
המקורית, כך שיהיו 18 ווליומים. הספר מגיע בכריכה קשה, עם דפים איכותיים, ועמודי
צבע. כל ווליום כזה עולה 20 דולר. במידה ולא הייתה לי כבר את הגרסא המקורית, זו
הגרסא שהייתי קונה. מה שכן, קחו בחשבון שהגרסא הזאת רק בתחילת דרכה. יצאו רק שני
ווליומים כרגע, והווליום השלישי עתיד לצאת רק בנובמבר, כך שייקח זמן עד שכל
הווליומים בגרסא הזאת יצאו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה