המלחמה למשחק השנה שלי ל2023!

 

השנה קניתי שניים עשר משחקים שיצאו באותה השנה. אך יש כמה סייגים. כמה מהם רימייקים, ואחד הוא לא רימייק, אלא פורט שיצא אחרי 13 שנה אל הנינטנדו סוויץ'. אני אחשיב אותו בכל זאת כי למה שלא אדבר עליו בכל זאת? היכונו, כי אני הולך לדרג את המשחקים האלה מהגרוע אל הטוב ביותר.

במקום השניים עשר: Fae Farm

המשחק הגרוע ביותר ששיחקתי בו השנה הוא גם המשחק הכי גרוע ששיחקתי בו על הסוויץ'. זה היה חתיכת "אאוצ'י אאוץ'" בשבילי. פאה פארם, כמו שהשם אומר הוא משחק חקלאות "קוזי", בדומה לסדרות כגון Animal Crossing וHarvest Moon. צפיתי בכמה ביקורות על המשחק שאמרו שהוא סך הכל טוב, זה נראה נחמד, והחלטתי לתת למשחק ניסיון ולקנות אותו. המשחק לא היה טוב. מה שחששתי ממנו עוד לפניי הקנייה היה עיצוב הדמויות המחריד. והוא מחריד בדיוק כפי שחששתי. המשחק התחיל בזה שהם ביקשו ממני לתת שם לעיר שלי. בגלל שאני מכור להומו סאמה קראתי לעיר Homo Sama's Orgy. הארורים חשבו שהם יעצרו אותי ולא נתנו לי לתת את השם הזה בגלל שהם משחק לילדים. כמה שהם טעו כי הנה טריק בשבילכם שאני משתמש בו- להשתמש באותיות בצרפתית עם "גבות" על הO. הגיע הזמן ליצור את הדמות- עיצוב דמויות מוגבל להחריד, וכמובן שרואים שהמשחק הוא משחק אמריקאי שנוצר ב2023 כי יש אפשרות ליצירת דמויות א-בינאריות.

ואז הגיע הזמן לשחק במשחק. נתתי לו כשלוש שעות משחק והשתעממתי למוות. הייתי עסוק רק בחטיבת עצים וקטיפת פרחים, דיג עם מערכת הדיג הגרועה ביותר ששיחקתי אי פעם בגיימינג, ולקפץ מעל כל דבר אפשרי. כן, בפאה פארם אפשר לקפוץ ולדלג מעל פלטפורמות כדי להגיע למקומות יותר מהר.

..... זה הדבר הכי גרוע שהמשחק עשה, מכל הדברים הגרועים שהוא עשה. דילגתי קצת, ואז נתקעתי במקום שלא יכולתי לצאת ממנו. יצאתי מהמשחק, רק כדי לגלות לזוועתי הרבה שהמשחק שומר אוטומטית וכך הוא תקע אותי באזור הזה. הייתה דרך לצאת מהמקום הזה- לחכות שיום במשחק יעבור וכך המשחק בזבז לי יום חשוב שיכולתי לבזבז את הזמן על רק שעמום של קטיפת פרחים. כן, יאמר לטובת פאה פארם שעולים רמות מפעולות חוזרות וכך יש אפשרות לאפשריות טובות יותר במהלך הזה. אבל כל זה לא באמת משנה- אין לי שום רווח אמיתי מזה. כל מה שאני מקבל בסופו של דבר זה עוד פעולות משעממות של קטיפת פרחים בפעם המיליון. האם משחקי "קוזי" הם לא בשבילי? לא בהכרח. כן, אמנם משחקי חקלאות כמו אנימל קרוסינג הם לא בשבילי (שנתתי לו עוד ניסיון אחרי פאה פארם, והיה טיפה פחות גרוע ממנו), אך בהמשך הפוסט תראו משחק איכותי שאמנם הוא לא משחק קוזי "רשמית" אבל כן נותן את כל קטיפת הפרחים ותפיסת חיות של פאה פארם רק שהוא בשונה ממנו לא משעמם. אתם מוזמנים לנחש מה הוא המשחק הזה!

 

במקום האחד עשר: Advance Wars 1+2: Reboot Camp

המשחק אמנם במקום ה11, אבל זה (כנראה) לא באשמתו. זה באשמת סינוואר. אני מאמין שאם לא המצב הנוכחי הוא היה מגיע אל המקום התשיעי או אפילו השמיני. אז על מה אדוונס ווארז בעצם, ואיך זה קשור לסינוואר הארור הבן זונה? אדוונס ווארז, כפי שמשתמע משם המשחק הוא משחק אסטרטגי על לחימה מודרנית. בשונה ממשחקים כגון Fire Emblem וTriangle Strategy שעוסקים במלחמות בסגנון ימי הביניים, אדוונס ווארז מכניס דברים מודרניים; ערים מודרניות עם גורדי שחקים, טנקים, ומסוקים הם רק כמה מסוגי היחידות במשחק. המשחק למעשה היה אמור לצאת ב2022 בכלל. אך הוא נדחה בעקבות הדמיון המטריד למלחמת רוסיה- אוקראינה שפרצה זמן קצר לפניי השקת המשחק. עכשיו כשלאף אחד אצל נינטנדו לא אכפת מה"פוליטקלי קורקט" וההלם שהמלחמה תפגע בהכנסות של המשחק, הם הוציאו אותו סופסוף.

...... קניתי אותו כשבועיים לפניי שסינוואר הארור, וחמאס תקפו אותנו עם כאלף הרוגים ומאות חטופים. הספקתי לשחק בו רק כשני שלבים, ועכשיו אני לא מסוגל לשחק בו והוא יתקע בבאקלוג עד מי יודע מתי. אדוונס ווארז הוא אמנם משחק לילדים, אבל כשהדבר הראשון שאני רואה על כריכת המשחק זה טנק... אין סיכוי!

ממה שהספקתי לשחק לא למדתי באמת את מערכת המשחק. הספקתי ליצור כמה שלבים במערכת יצירת השלבים האיכותית של המשחק שזה היה בעיקר חרטוטים שלי שאין לי מושג מה עשיתי לעזאזל וכנראה אלו שלבים שמעוצבים ממש ממש רע. אבל אני כן יכול להגיד לכם בבירור- הוא משמעותית יותר טוב מפאה פארם.

(הנה לכם Footage מחורטט חסר הגיון שהכרחתי את עצמי לצלם מהסוויץ' רק בשביל הפוסט הזה)

 

במקום העשירי: Kirby Return to Dream Land Deluxe

קירבי ריטורן טו דרים לאנדד לוקס הוא משחק קירבי. והוא קירבי במובן הכי טהור שיש. בלי שום פלפל מעבר. מכל ארבעת משחקי הקירבי ששיחקתי, כשהשלושה האחרים הם Star Allies, Planet Robobot, וForgotten Land- ריטורן טו דרים לאנדד דלוקס הוא הכי פחות טוב. הוא אמנם לא בהכרח משחק גרוע, אך כן מאכזב. לכל משחק קירבי אחר ששיחקתי היה איזשהו גימיק שגרם לו להיות מיוחד על פני משחקים אחרים. פלאנט רובובוט הכיל את מקטעי המכה בהם קירבי שולט על רובוט, סטאר אלייז הכיל בניית פארטי במהלך השלבים עצמם והיה עם יותר דגש על אקשן, ואילו פורגוטן לאנד היה משחק הקירבי התלת מימדי הראשון. מה יש לנו בריטורן טו דרים לאנד? כלום! כל המשחק מרגיש כמו הקטעי ביניים בין מכניקה למכניקה במשחקי קירבי אחרים בלי שום פלפל. הוא קירבי במובן הכי טהור שיש. מתחילתו השתעממתי, אך כשהגבתי על כך ברחבי רשת, תגובה מסוימת אמרה לי "הוא ישתפר בעתיד, תן לו ניסיון". אז נתתי עד סוף העולם הרביעי לעת כתיבת הפוסט הזה. והוא לא השתפר. כמובן, זה אמנם מעט לא הוגן מצידי להתלונן שהמשחק לא יצירתי על משחק שהוא גרסה מחודשת למשחק מהווי- משחק שיצא לפניי כל שאר משחקי הקירבי האחרים ששיחקתי. ועדיין, בהתחשב שגרסת דלוקס ששיחקתי דרשה את אותו המחיר ששילמתי על אלו ששיחקתי, זה לא משנה במיוחד אם הוא גרסה מחודשת; הוא צריך להתחרות בהם כדי להצדיק את המחיר והקנייה שלו.

למשחק כן יש דבר אחר שהוא עושה טוב שאין בשאר הקירבי ששיחקתי. יש בו עולם שכולו מבוסס על משחקי חברה. אחד מאלו שהכי נהניתי מהם הוא משחק שמזכיר את משחק הלוח "אבאלון" רק שמבוסס על אקשן. זה אמנם עולם ומוד מינורי ביותר, אבל לפחות יש לנו את זה. אני מאמין שיבוא יום ואסיים את ריטורן טו דרים לאנד, ובתקווה שהוא ישתפר.  

 

במקום התשיעי: One Piece Odyssey

נראה שיש לנו פה מוטיב חוזר; כשמשחקים מכניסים את המילה "אודיסי" זה מתכון לאסון אלא אם אתם סדרת מריו. אסאסין קריד אודיסי הוא המשחק הכי גרוע בסדרה. וואן פיס אודיסי אמנם הוא לא כזה גרוע, אך כן אכזבת השנה שלי ללא שום ספק. הוא עושה כל טעות אפשרית בספר שמשחק תפקידים בתורות יכול לעשות.

המשחק מכניס אתכם לעוד הרפתקה פילרית של חבורת כובעי הקש בה הם נתקעים על אי וכדי לצאת ממנו הם צריכים להיכנס לעולם חלומות שיכניס אותם אל העבר שלהם, שזה בעצם הדרך של וואן פיס אודיסי לעשות שוב עלילת "What If" כפי שמשחקים כגון Dragon Ball Xenoverse עשו. בפועל, לא מדובר בעלילה חדשה, אלא פשוט אותה עלילה שכבר צפיתם בה באנימה, או קראתם במנגה עם כמה שינויים. וזה חבל, בגלל שחבורת כובעי הקש הם מבין הדמויות הכי טובות של שונן ג'אמפ כדי שיתאימו לJRPG מבוסס תורות. למרבה הצער, הלוואי שזו הייתה הבעיה של המשחק. הלוואי! כי זו הבעיה הכי מינורית של המשחק.

וואן פיס אודיסי עושה כמעט כל טעות אפשרית שJRPG מבוסס תורות יכול לעשות. ולעזאזל! אני אוהב JRPGים בתורות. יאקוזה 7 זה מאסטרפיס, בלו רפלקשן זה מותק של דבר, ופיינאל פאנטאסי 7 עדיין מחזיק ברובו להיום גם 26 שנה אחרי.

הבעיה היא אגב לא מערכת הקרב עצמה. היא בסיסית ולא רעה. זה כל השאר שרע שעושה את הקרבות למשעממים וחסרי פואנטה להחריד. בוואן פיס אודיסי לא תקבלו דבר מעליית רמה מלבד חיזוקי סטאטים. שום התקפות חדשות, שום יכולות חדשות, שום דבר. איך תקבלו אותן? בדרך הכי נוראית שאפשר- באופן קבוע במהלך הסיפור. זה גורם לכך שאני לא מרגיש שאני מתחזק, אלא צריך לאמן באופן מאולץ כדי להישאר בקצב של עליית הרמות הלא מאוזנת של המשחק. אם זה לא הספיק, דמויות שעזבו את הפארטי זמנית לא עולות רמות בזמן שהן עזבו. תוסיפו את זה לאולי הבעיה הכי גדולה במשחק; רוב הדמויות מרגישות גרסאות נחותות של דמויות אחרות. המשחק מבוסס על שלושה סוגים שאפקטיבים זה על זה במערכת אבן נייר ומספריים. כל דמות שייכת לסוג אחר. הבעיה היא שהמשחק לא טרח לתת להן שום נישה על פני דמויות אחרות מאותו הסוג. רובין היא גרסה נחותה של זורו שעושה כל דבר שהיא עושה טוב בהרבה ממנה, אותו הדבר תקף לסאנג'י שנחות ללופי, ואותו הדבר תקף לנאמי שנחותה לאוסופ. לצ'ופר יש נישה- הוא מרפא. רק שהוא טוען לכתר (וכנראה מנצח, לא התעמקתי בזה יותר מידי) "המרפא הכי גרוע ששיחקתי אי פעם בJRPG". מה עם ברוק ופראנקי? עוד לא הגעתי אליהם! התייאשתי אחרי שהבסתי את קרוקודייל. המשחק מרגיש כל-כך מאולץ מבחינת גריידינג, כל-כך ליניארי להחריד בעליית הרמות והמפה, ובסופו של דבר משעמם. אני אוהב את חבורת כובעי הקש. בשביל זה אני יכול לשחק בPirate Warriors 4 שכבר עשיתי עליו 100% טהור מרוב שהוא כיף. בשביל JRPG טוב מבוסס תורות? וואן פיס אודיסי הוא לא המקום.

 

 

במקום השמיני: Metroid Prime Remastered

ההיסטוריה שלי עם מטרויד לא טובה. חלילה לא בגלל שהמשחקים גרועים. שיחקתי לפניי שנים בMetroid Zero Mission דרך אימולטור. נהניתי ונתקעתי על הבוס הראשון. אותו הדבר קרה לי עם Metroid Dread. במטרויד פריים עוד לא נתקעתי, וכן נהניתי, הוא נתקע בתור "קורבן באקלוג" (כי במקום זה אני אשחק את פוקימון סורד כבר 4 פעמים. גאד דאמיט דארק!). לפניי ששיחקתי בפריים 1 הייתי בטוח שהוא משחק יריות מגוף ראשון. הוא אכן משחק מגוף ראשון, ואכן יורים בו, אבל הוא לא משחק יריות. מסתבר. הוא בכלל משחק פאזלים שבו יורים פה ושם.

העקרון של המשחק פשוט, אתם תקועים באיזשהו כוכב, תפענחו איך להגיע ליעד הבא עם הכלים שיש לכם. זה בעצם כל הבסיס של מטרויד פריים. במידה ואתם לא מצליחים להבין לאן להגיע, נתקעתם. במידה ותשתמשו במדריך הוא יאבד את כל הפואנטה שלו. אז כן, עשיתי כמה בוסים, והיה מספק לנצח אותם. עוד דבר שמטרויד פריים עושה מעולה זה אימה. הוא אמנם משחק חסר gore, אבל זה בדיוק איפה שהוא לא גורם לי להרים גבה בשונה מכל-כך הרבה כותרי אימה דבילים שחושבים שברגע שהם תוקעים שפריץ של דם וראש ערוף זה יפחיד אותי. איך מטרויד פריים עושה את זה? עם תחושת הבדידות. עד איפה ששיחקתי (תחילת אזור הקרח) לא ראיתי אף דמות אנושית, או אפילו קרובה לזה. הרגשתי לחלוטין בודד ותקוע בעולם שכולי לבד ורשות עצמי. יחד עם המוזיקה של המשחק, ולפעמים חוסר המוזיקה שלו.

על אף שאין במטרויד פריים שום דבר רע, הוא לא האזור הבטוח שלי. אבל אני כן יכול להעריך אותו על הדברים המצוינים שהוא עושה. הוא בהחלט כותר שמתאים להיות "משחק השנה" במידה והיה לי את הטעם המתאים והמדויק בשבילו.

 

במקום השביעי: Red Dead Redemption for Switch

רד דד רדמפשן היה אחד המשחקים הראשונים שלי לפס3. לא סיימתי אותו בעבר בגלל שאז הייתי כושל (אפילו יותר מהיום!) בגיימינג. למרבה הצער, לא יכולתי להמשיך את המשחק על הפס3 במקום לשלם 250 שקל, שכן השלטים של הפס3 שלי גמורים מוות. אז קניתי את המשחק ב250 שקל וכפי שאתם רואים, עצם זה שהוא נמצא במקום השביעי לא אומר שאני מאוכזב. רד דד רדמפשן הוא עדיין משחק מצוין גם ב2023. עד כה שיחקתי כ15 שעות. אמנם לא עברתי את הנקודה שבה עצרתי (אני מתכוון- נתקעתי) בפס3, אך כן עשיתי הרבה יותר ממה שעשיתי על הפס3. בין אם אלו סייד קווסטים, ואתגרים להשגת תלבושות שנותנות יכולות מסוימות לג'ון, גיבור המשחק.

ממה ששיחקתי שוב, עד כה לרד דד רדמפשן לא הייתה יותר מידי עלילה. כן, יש לג'ון מארסטון מטרה והיא לתפוס את חברו לכנופיה שבגד בו. במקום זה, ג'ון עוסק במשימות שהעלילה שלהן לא יותר מידי שונה מעלילות סייד קווסטים במשחקים אחרים. ואיכשהו, זה עובד הודות לדמותו המעולה של ג'ון. לסייד קווסטים יש סגנון שונה שמשאיר את השחקן בעיקר עם הרבה שאלות, ולא נותן מנוס ממוות לדמויות הסייד קווסטים. סגנון אמנם מוזר, אך עובד.

זה איפה שרד דד רדמפשן נהיה משחק "קוזי" מעולה. כן, רד דד רדמפשן הוא הכותר שהתייחסתי אליו כשדיברתי על פאה פארם. לרד דד רדמפשן יש את כל מה שאני עושה בפאה פארם רק טוב יותר בהרבה. קטיפת פרחים? יש. תפיסת חיות? יש. כן, אמנם אני דופק כדור בראש של פומה או זאב ערבות במקום לתפוס אותם עם רשת, אך זה עדיין אותו הדבר. זה פשוט כיפי בהרבה לרכב על הסוס, לקלוט חיה מגניבה שאפשר להוציא ממנה את האיברים, לדפוק בה כדור ואז ליהנות מאנימציית הביתור הברוטאלית. וכמו בפאה פארם אני עדיין עוזר לאנשים בעיר. כן, זה אמנם לעזור לעלמה מסכנה שבורחת מאנסים שרוצים לעשות עליה "הומו סאמה" ולא "תביא לי פרח", זה עדיין אותו עקרון. יחד עם העולם הפתוח המעולה של המשחק שהוא גדול, אך לא גדול מידי המצב מצוין. ויש עוד דבר שהופך אותו למשחק קוזי בצורה שונה: אם אני רוצה אני יכול לצאת למסע רצח של כל העיר. כמובן, ברד דד רדמפשן נענשים על כך עם זה שמד "הכבוד" יורד וכך גם הבאונטי שעולה; הדרך לעקוף את זה פשוט להחריד. סה"כ לבטל את השמירה האוטומטית, לצאת למסע הרג, ולטעון את השמירה כשנמאס.

רד דד רדמפשן רץ מעולה על הסוויץ', בין אם זה כנייד או מול הטלוויזיה. הוא מרגיש על הסוויץ' בבית באופן מפתיע יחד עם Breath of the Wild, וכן משחקי עולם פתוח אחרים כמו Kingdom of Amalur וAssassin Creed 4. 

 

 

במקום השישי: DreamWorks All-Star Kart Racing

דרימוורקס קארט הוא משחק קרוסאובר של סטודיו האנימציה הנפלא, דרימוורקס. הוא מכניס את הדמויות של דרימוורקס אל משחק מירוצים בסגנון Mario Kart. זה ז'אנר שגיליתי במהלך השנים שאני אוהב באופן מפתיע. אז בואו נדבר על אחד הדברים המבאסים, אך לא בהכרח רעים; הרוסטר. מבחר הדמויות הוא לא רע בכלל, ויש במשחק 20 דמויות ללא דמויות DLC. מספר מתקבל לחלוטין בהתחשב במחיר המשחק בהשקה: 40 דולר. מה הבעיה? הוא רוסטר טוב במידה ואתם מחשיבים דבר אחד- הוא לא קרוסאובר אמיתי של דרימוורקס, אלא קרוסאובר של רק סרטי הCGI שלהם. כל סרטי האנימציה הידנית לא נמצאים פה. טוליו, מיגל, וצ'ל מ"הדרך לאל דוראדו" לא נמצאים. ספיריט מ"סוס פרא" גם לא (ואם אתם שואלים איך סוס ינהג במכונית... זה לא מנע מהם לשים את חמור מ"שרק" במשחק), סינבאד מ"סינבאד אגדת שבעת הימים" לא פה, ומשה ורעמסס מ"נסיך מצרים" גם לא (גאד דאמיט! הם משחקים במריו קארט בתחילת הסרט. איך זה לא מתאים למשחק בסגנון מריו קארט?!). זה חבל, כי אלו הסרטים האהובים עליי של דרימוורקס. אני מבין, לעצב מחדש דמויות דו ממדיות אל רוסטר שרובו מבוסס CGI יהיה בעייתי בהתחשב בתקציב הנמוך של המשחק. אז למה אני אומר לכם דברים שאני מבואס מהם בעוד שהמשחק מדורג במקום השישי של הפוסט הזה? זה בגלל שהרוסטר זה לא מה שגרם לי לקנות את המשחק, אלא לחלוטין הז'אנר שלו.

אז איך דרימוורקס קארט בתור משחק מירוצים? לא רע בכלל האמת. במידה ושיחקתם בעבר במריו קארט אתם תרגישו לחלוטין בבית. אפילו לא הייתי צריך ללמוד את המכניקות של המשחק, בגלל שהשליטה זהה לחלוטין של מריו קארט. יש למשחק תמה מעניינת של מוזיקה. כמו במריו קארט תאספו חפצים שישמשו אתכם כנשק ובתור יכולות. זה איפה שדרימוורקס קארט טיפה מגוון. לכל דמות יש חפץ אקסלוסיבי משלה שיש סיכוי שהוא יופיע. בנוסף, כל דמות יכולה להשיג שני חפצים במקביל. שזה זהה למריו קארט, אך הדרך שתשיגו את החפץ השני שונה- במקום לקחת את החפץ, תאספו אותו על ידי אסיפת תווים (המקביל למטבעות ממריו קארט). הדבר הכי בולט ששונה בדרימוורקס קארט זה שיש קיצורי דרך שניתן לפתוח אותם לזמן קצר על אסיפת החפץ שלהם, שיש בזה עניין מעולה של "סיכון לעומת רווח". רוב המסלולים נהדרים, אם כמה בודדים פחות טובים ולא סלחניים בכלל לרמה שזה נראה כמו באג במשחק (בחנתי אותם, זה לא באג). מה שכן, עדיין יש באגים במשחק. אמנם על דבר נורא שולי, על סאונד אפקטים. קצת אירוני בהתחשב שהתמה של המשחק זה מוזיקה...

אם אהיה כנה, למשחק לא מגיע להיות במקום השישי של הרשימה הזו על פני מטרויד ורד דד רדמפשן. אבל מה אני אעשה? תחנקו אותי, אבל הז'אנר הזה עד כדי כך כיף לי. למרות שלא הייתי ממליץ על דרימוורקס קארט בשום אופן על פני מריו קארט. גם אם אתם משחקים על קונסולות לא של נינטנדו עדיין יש משחק בז'אנר שהוא טוב יותר מדרימוורקס קארט, והוא אפילו של אותם המפתחים- Nickelodeon Kart Racer 3 (אפילו הרוסטר טוב יותר; סקווידוויד במשחק).

 

במקום החמישי: Octopath Traveler 2

אוקוטופאט טראבלר היה אחד המשחקים הראשונים שלי לסוויץ', וכן אחד הSystem Seller שלי לקונסולה.

.... המסכן היה תקוע כשלוש שנים בבאקלוג עד ששיחקתי בו. שיחקתי בו כ25 שעות בסופו של דבר תוך כמה ימים, ונמאס לי ממנו. הוא היה עדיין משחק טוב למרות הכל. אמרתי לעצמי שאוותר על אוקוטופאט 2 עד שאתקדם קצת יותר בראשון כדי שתהיה הצדקה לקניית משחקים כל-כך דומים. אז אמרתי! מה אני אעשה שמצאתי במקרה עותק של אוקוטפאט 2 במחיר ממש הוגן שהיה חבל לפספס אותו? למרבה המזל, זה השתלם לחלוטין שכן שיחקתי בו בסופו של דבר לא פחות מ40 שעות- וזה כשלא נמאס לי ממנו, פשוט היו עוד דברים לצפות ולשחק במקום. אני בלי שום ספק אחזור אליו בעתיד.

אז מה הרעיון של סדרת אוקוטופאט? יש לכם שמונה דמויות במשחק. אתם יכולים להתחיל עם כל אחת מהן, והרעיון הוא לאסוף את שאר חברי הפארטי בעולם פתוח לחלוטין שתוכלו לשחק את כל המשחק באיזה סדר שתרצו. רעיון שנשמע מדהים, והוא ברובו עובד. זה פחות עבד באוקוטפאט 1. ששם לא היו שום אינטראקציות בין חברי הפארטי. זה לא הרגיש מסע משותף של כולם, אלא הרבה סיפורים לא קשורים זה לזה. באוקוטופאט 2 גם יש בעיה כזו, אבל היא מפוצה על ידי דברים אחרים. למשל, כשתאספו את חבר הפארטי הנוסף באוקטופאט 2 הוא יבוא לדבר איתכם אישית ויבקש עזרה. בעוד שב1 זה "רוצה להצטרף אליי?" הסוף. בנוסף, בעוד שב1 לא הייתה שום אינטראקציה בין חברי הפארטי במהלך הקרבות, ב2 לפחות הם קוראים בשמות זה של זו ומפרגנים אחד לשני. יש לכם מושג כמה השיפור הקטן הזה עושה המון כשאני מקבל "בראבו! אוסוואלד דונו!" מתמאוס? כמו כן יש פיצולים בעלילה של הדמויות שזה נהדר, ואני יודע שיש סייד קווסטים בהמשך של אוקטופאט 2 שמשלבים כמה חברי פארטי יחד, כך שזה יותר ממספיק.

עוד בעיה שהייתה לאוקוטופאט 1 זה כמה אכזרי ודורש אימונים המשחק היה. גם באוקטופאט 1 וגם ב2 יש לכל דמות קלאס שני שהיא יכולה ללמוד מדמות אחרת. יכולתם להשיג את הקלאס השני באוקוטופאט 1 די בקלות אם אתם מתאבדים על אזורים שברמה הרבה יותר גבוהה מכם. באוקוטופאט 2 לעומת זאת, זה לא דרש ממני הרבה והתוצאה הייתה שהגעתי לרמה יותר מכפולה למיין קווסטים הבאים שעדיין לא עשיתי.

ומערכת הקרב של המשחק היא תענוג. היא שיפור של מה שהיא הייתה ב1. כמו ב1, ב2 יש מכניקה בשם "ברייק" שבמידה ותתקפו אויב בהתקפות אפקטיביות, הוא "ישבר" ולא יוכל לזוז במשך תוך שלם. כמו כן, תוכלו גם להשתמש בנקודות שצברתם במהלך התורות כדי לחזק מהלכים, או לתקוף כמה פעמים במהלך התור. המערכת הזו תענוג מוחלט, שכן עם מגוון יכולות נהדרות במשחק, במידה ותפעילו את השכל טיפה, תוכלו למצוא דרכים לנצל את המערכת ולשבור את המשחק בדרכים מסוימות. אני יודע לפחות שאני הצלחתי. ואני לא צריך לדבר על גרפיקת ה"פיקסל ארט HD" שהיא אף יותר טובה מהמשחק הראשון.  

  

 

ארבעת המשחקים הבאים יוכלו להיחשב כל אחד בפני עצמו כמשחק השנה שלי; כל אחד ואחד מהם הוא משחק עילאי, אבל עדיין צריך לבחור מנצח!

 

במקום הרביעי: Fire Emblem Engage

פייר אמבלם אנגיינג' היה תענוג מוחלט. נהניתי ממנו כל-כך, ונראה לי שאף יותר מפייר אמבלם שלושה בתים. אחד הדברים שאנשים אוכזבו מאנגיינג' זו העלילה הגרועה שלו. ובכן... בשבילי היא לא הייתה גרועה. כלומר כן, היא הייתה די ילדותית כאילו זה משחק פיירי טייל של פייר אמבלם. אני אוהב פיירי טייל. הדמויות המחויכות של הסדרה היא תענוג. וזה עובד בתזמון הנכון, ככה זה בדיוק היה באנגיינג' בשבילי. שיחקתי בו מיד לאחר שסיימתי את "יאקוזה אישין", והייתי צריך משהו קליל אחרי האובר דרמה הרגילה של יאקוזה. אנג'יינג' בא אליי מוכן ומזומן.

העלילה עוקבת אחר הגיבור\ גיבורה שאף אחד לא יודע איך הוגים את השם שלה, אך אני קורא אותו כ"אלייר". אלייר קמה משינה ארוכה, ומזומנת על ידי אימה שאיבדה את זכרונותיה ממנה מיד לשדה הקרב.

אמא מתה...

בכל מקרה אלייר לוקחת את תפקיד המלכה כדי להביס איזשהו אדון מרושע או וואטבר בעלילה מטופשת וילדותית שהיא בדיוק מה שהייתי צריך בזמן הזה, יחד עם מגוון רחב של דמויות מתוקות: דיאמנט החתיך ההורס ששקלתי להתחתן איתו בסוף המשחק, אייבי שמצליחה לשלב את המראה הסקסי של קאמילה מFates והאופי המתוק של מריאן מThree Houses, יונאקה וקאגטסו ועוד מגוון אחרים מלאי חיים משעשעים, ועד ל-וויל; נערה צעירה עם אופי מתוק ועדין שהיא הדמות המרכזית של המשחק מלבד אלייר.

מערכת הקרב של המשחק גאונית. לא פחות מזה. כמו שאר המשחקים בסדרה היא מערכת קרב אסטרטגית בתורות כשלכל דמות יש קלאס עם יכולות משלו. וכמות הקלאסים במשחק לא שפויה, כך שהחופש בבניית הקבוצה שלכם שתדרוש 14 חברי פארטי בסוף המשחק עצום לחלוטין. זה לבדו עושה את מערכת הקרב כבר טובה יותר משל "3 בתים" שכמות הקלאסים הייתה די מוגבלת. הדבר הפסיכוטי האמיתי מגיע כשנכנסת המכניקה של המשחק; מערכת האנגיינג' בה תציידו בתור "סטאנד" או "פרסונה" רוח של דמות פייר אמבלם ישנה שתיתן יכולות מיוחדות לדמות שמחזיקה בה. והדברים שאפשר לעשות עם זה מגניבים, מוגזמים, אסטרטגים, ונותנים הרגשה של ניצול מערכת טוב.

הגרפיקה של המשחק מדהימה, והרבה אנשים לא אוהבים את העיצובים של הדמויות במשחק. אני אישית מת עליהן. כן, אלייר נראית כמו משחת שיניים "אקווה פרש", אני מת על כמה שהעיצוב שלה מוגזם, ורוב הדמויות האחרות גם חולקות עיצוב מוגזם אם כי לא ברמה שלה. המוזיקה של המשחק תענוג, ואני מת על שירי הסיום והפתיח. נהניתי מכל רגע באנגיינג'. 

  

 

במקום השלישי: Bayonetta Origins: Cereza and the Lost Demon

באיונטה אוריג'ינס הוא משחק ספין-אוף לסדרת באיונטה, אך גם פריקוול לכל הסדרה. המשחק עוקב אחר באיונטה בילדותה עם שמה המקורי, סרזה. בתחילתו הוא מסביר טוב יותר את מה שבאיונטה 1 הסביר. סרזה הופרדה מאימה רוזה, שנשלחה למעצר בעקבות שהיא הייתה מכשפה והתחתנה עם באלדר שהיה מכשף לומן, טאבו שאין להפר אותו. סרזה כעת לומדת אצל מורגנה, ומטרתה הוא בעתיד להיות מכשפה מספיק חזקה כדי לשחרר את אימה. באותו הזמן, באיונטה כלומר סרזה הייתה מכשפה חסרת ניסיון וכושלת שבקושי מסוגלת ליצור כמה מעגלי קסם. אך סרזה לא מסוגלת לחכות עוד. היא פוגשת בלוקאון, שקורא לה אל היער האסור שאליו מורתה מורגנה אסרה באופן מפורש להיכנס אליו. היא מצליחה בקושי לזמן מהבובה האהובה שלה, צ'שר זימון שיעזור לה, וכך נכנסת אל היער.

באיונטה אוריג'ינס מוצג בתור ממש כסיפור מספר אגדות ילדים. בין אם מדובר בגרפיקה הצבעונית והציורית של המשחק (שכמו Okami תישאר מדהימה לעוד שנים רבות. אוקאמי עדיין נראה יותר טוב מרוב המשחקים כיום גם כשהוא משחק בן כבר 17 שנה) או זה שרוב העלילה מוצגת דרך קריינית שמספרת את הסיפור, ומתארת כל דבר אפשרי בדרך נהדרת ונפלאה. על אף שהוא פריקוול לכל הסדרה הוא נגיש לחלוטין בתור סיפור בפני עצמו עם בניית היחסים המעולה של סרזה וצ'שר שמתחילים עם דרך רעועה ורעילה אך הופכים לצוות שאין מתחרה בו. ולמרות זאת, איכשהו המשחק במקביל עדיין פותר חורי עלילה מכל סדרת באיונטה. למשל מה קרה לז'אן בפועל בבאיונטה 3, או מדוע באיונטה נמשכת ללוקה. זה עובד טוב במיוחד בהתחשב שהיא קוראת לו "צ'שר"- אותה הבובה שבבאיונטה אוריג'ינס השניים בונים את היחסים באופן מעולה, כך שאנחנו רואים את המשיכה שיש לבאיונטה ללוקה. שאם זה לא הספיק, שחקני באיונטה 3 ידעו שלוקאון הוא הגרסה המקבילה של לוקה, בדיוק אותו האדם שעוזר לסרזה בבאיונטה אוריג'ינס, וכן שאנחנו רואים את היחסים בינהם נבנים.

כשזה מגיע למשחקיות, באיונטה אורג'ינס הופך להיות משחק הזלדה האמיתי שנינטנדו החליטו השנה להוציא כי מה לעשות שTears of the Kingdom הוא לא זלדה קלאסי. אתם תפתרו פאזלים בלי הפסקה, עם דאנג'נים בדיוק כמו בזלדה עם מגוון היכולות שסרזה לומדת במהלך המשחק. ואתם למעשה תשלטו בשתי דמויות במקביל; סרזה, וצ'שר. כל אחת מהן בחצי אחר של שלט הסוויץ'. זה לעיתים מעט מסורבל אם להיות כנה. בגלל שהמהירות של צ'שר לא זהה למהירות של סרזה ופאזלים רבים דורשים תזמון מדויק בינהם עם שליטה שלהם במקביל. למרות זאת, לא היה מדובר בשום דבר שלא הצלחתי לעבור אותו עם מעט ניסוי וטעיה, כי באיונטה אוריג'ינס הוא משחק קל למדי. וזה איפה שנינטנדו מראים איך אפשר להפוך משחק סינגל פלייר למשחק שאת כולו אפשר לשחק בקו-אופ אם תרצו. בגלל העובדה שתשלטו בשתי דמויות במקביל כשכל אחת מהן בחצי השני של השלט, ושלט הסוויץ' בנווים בצורה כזו שאפשר לחצות אותם לשניים, הנה לכם משחק קו אופ רק מעצם הבנייה של הסוויץ'. שיחקתי כמה משחקים בסגנון זלדה קלאסי, בין אם מדובר בסדרת אוקאמי, קנה ברידג' אוף ספיריטס, אך באיונטה אורג'ינס הוא המשחק האהוב עליי מכולם. הוא היה לי תענוג בתור מעריץ סדרת באיונטה, והוא משחק מעולה לכל מעריץ זלדה קלאסי שלא קיבל אחד השנה כי נינטנדו הבינו שהמזומנים מגיעים מברת' אוף דה ווילד...   

 

במקום השני: Like a Dragon Ishin! (Yakuza Ishin!)

אני לא ארחיב יותר מידי; כבר ביקרתי את המשחק בביקורת מלאה שתוכלו למצוא אותה שני פוסטים מתחת לפוסט הזה בעמוד הראשי של הבלוג. הסיפור הוא סיפור סאמוראים על תקופת אדו ועוקב אחר הדמות ההיסטורית סאקאמוטו ריומה. הוא נכנס אל השינסנגומי, היחידה המשטרתית בתקופת אדו במטרה למצוא את האדם שרצח את אביו המאמץ. כל הדמויות במשחק הן עם עיצוב של דמות ישנה מסדרת יאקוזה. כך למשל גיבורנו ריומה עם העיצוב של קיריו. דמויות אחרות כגון מאג'ימה, סאיג'ימה, מינה, יוקי, ואדאצ'י גם כן מוצגות במשחק בתור הפנים של דמויות היסטוריות בולטות בעלילה המשחק. הסיפור כרגיל הוא סיפור טוב מסדרת יאקוזה המעולה, גם אם כי מעט צפוי לאחר כל-כך הרבה משחקים שכבר הבנתי את הסגנון הצפוי של הסדרה. את זהותו של הנבל הסודי ידעתי מההתחלה. (מאוד מקווה שיאקוזה 8 יגרום לי להגיד שטעיתי).

במהלך המשחק תלחמו עם מערכת הקרב שביססה את זו של יאקוזה 0 עם כמה סגנונות קרב כיפים במיוחד. סגנון של רק חרבות, סגנון של רק אקדחים, סגנון שמשלב גם אקדחים וחרבות, והסגנון שלמי אכפת ממנו אני יכול לשחק בכל יאקוזה אחר בשבילו- סגנון ללא שום נשק. כל זה עם עליית רמות, שדרוגי חרבות, והנה לנו משחק היאקוזה הכי אקשן RPG בכל הסדרה. כשהשנה התחילה, הייתי בטוח שיאקוזה אישין יהיה משחק השנה שלי. ובכן, מסתבר שטעיתי! כפי שאתם רואים, יאקוזה אישין נמצא במקום השני כי יש משחק אחד שעקף אותו באופן לא צפוי בכלל. כן, זה המשחק בתמונה של הטאמבנייל של הפוסט הזה.

 

במקום הראשון, המנצח, ומשחק השנה שלי ל2023: Master Detective Archives: Rain Code

אז זה היה יום רגיל של דארק בקניות בסוף יולי. באותו היום בכלל תכננתי לקנות מנגה ואולי כמה פופים טובים. לא מצאתי שום דבר מעניין! עברתי על הדרך בבאג כדי אולי למצוא משחקים טובים. והוו כן, מצאתי! למעשה, לא ידעתי על קיומו בכלל של ריין קוד עד שראיתי אותו על המדפים בחנות. שמתי לב שעל הכריכה רשום "Spike Chunsoft". יחד עם השם של המשחק עלתה לי המחשבה "רגע... זה מהיוצרים של דאנגאנרונפה?!". אני שלא שיחקתי בדאנגאנרונפה ראיתי בזה הזדמנות. חקרתי במשך כמה דקות בחנות, פלוס קריאת ביקורת אחת בלבד. בדרך כלל, אני דורש מעצמי קריאה של לפחות שלוש ביקורות לפניי שאני קונה משחק. במידה והייתי חוקר יותר, הייתי נתקע כל היום בחנות, ואולי לוקח סיכון שמישהו ייקח לי את העותק היחיד שיש בחנות. אז לקחתי הימור וקניתי את המשחק. זו הייתה הקנייה הכי עיוורת שלי במשך אולי כעשור. ההימור השתלם לחלוטין. סיימתי את המשחק תוך פחות משבועיים, עם כ50 שעות משחק סך הכל.

משחקי הרפתקה-חקירה הם לא דבר שהייתה לי היסטוריה טובה במיוחד איתם. למעשה, לא סיימתי אף אחד מהם, מלבד ריין קוד. את פניקס רייט לא סיימתי בגלל היותי כושל, את וירצ'וז לאסט ריווארד לא סיימתי בעקבות באג שובר משחק, ואילו ל.א. נואר היה מטומטם עם ההגיון הדבילי של "זהה מי משקר על פי שפת הגוף שלהם!!!" בלי לחשוב שזה הגיון אידיוטי כי מי שעושים את "שפת הגוף" אלו שחקנים, כלומר הם תמיד משקרים.  

העלילה עוקבת אחר נער שמתעורר בחדר שאינו זוכר דבר על עצמו ועל העבר שלו. הוא מוצא מכתב שטוען ששמו הוא יומה קוקוהד והוא גם "בלש מאסטר" שעליו לצאת אל העיר קאנאי בנסיעה ברכבת. הנער מחליט להאמין למכתב, וכך הוא תחת השם "יומה" יוצא אל קאנאי. ברכבת הוא פוגש חמישה בלשי מאסטר נוספים, אך יש בעיה; לרכבת הוזמנו חמישה בלשים בלבד. אחד מהם משקר. כל זה לא משנה במיוחד, כי במהרה יומה פוגש ברוח רפאים, מלאכית המוות שמכנה את עצמה "שיניגאמי צ'אן"  שיניגאמי מסבירה ליומה שהוא חתם איתה על חוזה שיגרום לו לאבד את הזיכרונות שלו, ובתמורה לכך היא תעזור לו להשתפר בתור בלש מתלמד וחסר ניסיון. תוך זמן קצר על יומה לפתור את התיק הראשון שלו. הוא מגלה שכל הבלשים ברכבת נרצחו באכזריות. אך מי יכול להיות הרוצח כשלא ניתן לצאת מן הרכבת עד להגעתה לקאנאי?  

לאחר שיומה ושיניגאמי צ'אן פותרים את הקייס, הם פוגשים ב-יאקו פוריאו, גם כן בלש מאסטר. הוא מסביר ליומה שכולל שניהם נותרו רק שישה בלשי מאסטר בכל העולם. הוא מסביר על המצב בקאנאי, עיר שנמצאת תחת גשם בלתי פוסק. הסיפור כולל חמישה קייסים מהרגע של קאנאי, בהם תלמדו על המצב בה ועל הlore ההזוי, והמטורף שיש לעיר. עם עלילה מוגזמת לחלוטין, דמויות מצחיקות ומשעשעות, דרמה טובה, ועדיין איכשהו הכל נפתר בצורה הגיונית עם מינימום חורי עלילה?!

הקייסים יהיו מחולקים לשלושה בעצם; שלב העלילה וההכנה לקייסים שבהם מישהו נרצח, שלב החקירה כשבכל קייס תהיה לכם יכולת מיוחדת שתשנה את דרך החקירה, ואז הדאנג'נים שבהם תפתרו את הקייסים. הדאנג'נים עצמם פסיכוטים לחלוטין. הם דומים ברעיון לקטעי הבית משפט בפניקס רייט, אך בסגנון הדאנג'נים של פרסונה. הם ידרשו מכם חשיבה הגיונית ובריאה על פי הראיות שאספתם בזמן אמת. אחד הדברים הכי בולטים אלו הבוסים; מקטעים בהם תלחמו בבוס בזמן אמת, עם ראיות. זה עובד בצורה כזו; ליומה יש חרב שמצוידת בכמה ראיות, הבוס ישלח בכם התנגדויות בתור "קסמים מיוחדים"- מהתנגדויות הלא רלוונטיות תצטרכו להתחמק, ואילו תצטרכו לחתוך עם חרב את ההתנגדות שיש לכם ראיה שסותרת את ההתנגדות של הבוס. זה מכניס את קטעי בית המשפט של פניקס רייט לאור חדש בתור משהו סופר מגניב וגאוני, בזמן אמת. באחד המקטעים האחרונים של המשחק, המשחק אף יצפה מכם לזכור שורה שנאמרה איפשהו במהלך המשחק כדי להביס אותו. ריין קוד גרם לי להרגיש לא פחות מגאון כשסיימתי אותו. המשחק אף מפצה שחקנים טובים בציון טוב בסוף השלבים; ציון טוב נותן יותר נקודות ניסיון לעליית רמות שיתנו לכם יכולות יעילות לדאנג'נים ואף להפוך אותם לקלים יותר.

כל זה בעצם הופכים את ריין קוד למשחק השנה שלי. הישג מדהים למשחק שלא ידעתי על קיומו לפניי שקניתי אותו, וקניתי אותו בקנייה עיוורת כמעט לחלוטין. כל-כך הופתעתי ממנו לטובה והרגשתי תענוג מוחלט כשסיימתי אותו. אפילו חלמתי עליו כמה פעמים במהלך החודשים אחרי שסיימתי אותו. כן, עד כדי כך נהניתי.