Clannad - ביקורת אישית

	עונה ראשונה	עונה שניה	ספיישל - טומויו	ספיישל - קיו
מספר פרקים	24	23	1	1
תאריך התחלה	5/10/2007	3/10/2008	16/7/2008	1/7/2009
תאריך סיום	28/3/2008	27/3/2009	16/7/2008	1/7/2009
ז'אנרים	דרמה, רומנטיקה, חלק מהחיים.
סטודיו	Kyoto Animation

"I hate this city. It's full of all the memories I want to forget about. Go to school every day, chat with friends, and then return to a home that i'd rather not go back to. Will doing this ever give way to change? Will that day come?"

טומויה אוקאזאקי לא מוצא הרבה עניין ברוב הדברים בחיים שלו, כמו לימודים. את רוב זמנו הוא מעביר יחד עם חברו סונוהארה. יום אחד בדרכו לבית הספר הוא פוגש את נאגיסה פורוקאווה, שנאלצה להישאר שנת לימודים בעקבות סיבות אישיות. טומויה מתחיל יותר ויותר לשים לב לנאגיסה ובסופו של דבר מחליט לעזור לה. בדרך טומויה מגלה דברים חדשים על בית הספר שלו ופוגש אנשים רבים שלהם הוא עוזר.

2 הספיישלים מציגים עולמות נוספים, בהן טומויה מעולם לא פוגש את נאגיסה.

כבר תקופה ארוכה שאני רוצה לכתוב על האנימה הזאת, אבל בכל פעם אני לא מצליח למצוא מה לכתוב, או איך לכתוב את מה שכן עולה לראש. אחרי תקופה דיי ארוכה החלטתי להתאמץ קצת ולכתוב.

הפוסט עלול להכיל ספוילרים כבדים!

אם לא ראיתם את כל הפרקים שקיימים לקלאנד,

אל תחשבו אפילו על להמשיך.

(מה שאתם כן צריכים לחשוב עליו זה מאיפה להוריד את האנימה ומתי לראות אותה.)

---

את קלאנד ראיתי לראשונה בסביבות תחילת 2009 כשרק התחלתי לראות אנימה במחשב. צפיתי בעונה הראשונה לגמרי במקרה באיזה אתר שנידח שמצאתי בגוגל. אחרי תקופה לא קצרה צפיתי בעונה השניה ומאז היא האנימה האהובה עליי. מאז הספקתי גם לצפות ב-2 העונה 3 פעמים נוספות.

בעקבות הצפיה בקלאנד צפיתי גם באייר וקאנון והתחלתי להתעניין בסטודיו קיואני אחרי צפיה ב-3 האנימות האלה. היום כבר הרבה פחות. בעיקר בגלל שהתאכזבתי מהרבה מהסדרות החדשות יותר שלהן, ואת "פריי!" לדוגמה לא חשבתי לנסות בכלל. אבל למרות כל זה אני חייב להגיד שקיואני יודעים להרשים מאוד באנימציה שלהם. אפשר גם לראות איך הם ממשיכים להשתפר עם הזמן. גם בקלאנד האנימציה ברמה גובהה, אפילו שסגנון הציור ועיצוב הדמויות יכול להפריע מאוד לכמה אנשים (עיניים, המחושים של נאגיסה וכו'). גם הרקעים מצוירים נהדר אפילו שאפשר לראות סטודיואים אחרים שעושים רקעים ברמה גובהה בהרבה.

אחת הנקודות החזקות של האנימה היא ה-OST המדהים שנלקח מהויז'ואל נובל. קלאנד מסתמכת במקום מסוים על המוזיקה כדי להעביר את הסצנות שלה, במיוחד כשזה נוגע לדרמה, אבל גם בקטעים הפשוטים. אבל הסוד הוא לא רק להשתמש ב-OST טוב, אלא גם לדעת להשתמש בו. מעבר לבחירה מצוינת של כל מנגינה לכל קטע, אפשר לשמוע גם איך משתמשים בקטעים ספציפיים של אותן מנגינות כדי להעצים קטעים. בעצם הרבה מהרושם שקלנאד משאיר נוצר בעזרת המנגינות האלה, ופה אחד הקסמים של האנימה. אפילו שהאנימה בעצמה צועקת לצופה על הרבה ממה שהולך לקרות, הבניה של הסצנה יחד עם ה-OST מכניס בצופה את הרגש אפילו אם הוא כבר הבין הרבה לפני בדיוק מה הולך לקרות. דבר נוסף שאני מאוד אוהב בעניין ה-OST הוא שיר הסיום השני, דאנגו דאי'אזוקו. אפילו שבהתחלה נראה שמדובר בסתם שיר סיום חמוד, לאורך הצפיה באנימה, בלי לשים לב השיר מקבל המון משמעות במשפחת אוקאזאקי.

אבל דאנגו דאי'אזוקו לא קשור רק למשפחת אוקאזאקי. אחד המאפיינים הבולטים בקלאנד הוא ההתעסקות ב"משפחות", בדיוק כמו השיר. במסע שטומויה עובר הוא נתקל במקרים רבים שקשורים למשפחות של הדמויות. בראש ובראשונה אנו רואים את ההבדל בין המשפחה המפוררת של טומויה והמשפחה החזקה של נאגיסה, עד שלבסוף הדגש העיקרי הוא על יצירת משפחה חדשה. קוטומי וההרים שלה, קיו וריו, יוקינה והכנופיות, מיסאה והחתול שלה, הן חלק מאותן משפחות שבהן נתקל טומויה. וכמו שאפשר להבין, אני לא מדבר דווקא על משפחות ביולוגיות.

 

הסיפור של פוקו מוזר יחסית. לא ברור לגמרי איך כל עניין הרוח שלה עובד. היא יכלה נגיד לתת לסונוהארה את ההזמנה למרות שהוא לא ראה אותה, אבל היא מעולם לא טרחה לעשות מעבר לכך. כנראה שזה בוצע כך יותר בשביל הקטע מאשר שיהיה הגיון מאחורי זה. מה שכן, לראות בסוף הארק את כל ההשקעה שלה משתלמת עושה טוב והקטע האחרון שלה עם אחותה מבוצע מעולה. לגבי ההופעות שלה אחרי הארק, האמת היא שאני לא מת עליהם כמו הרבה אנשים. הם פוגעים ברושם שעוד נשאר מהארק שלה ואפילו דיי משכיחים את הרגש שהיה. בשמחה הייתי מוותר על הקטעים הלא קשורים שלה עם כמה שהם היו משעשעים. גם לא ברור לגמרי מה הקטע עם ההופעה שלה בסוף האנימה. יש השערות שפוקו עצמה קשורה לעלילה המרכזית ולעולם האשליה, אבל אלו לא דברים שנשמעים לי אמינים במיוחד. פוקו עצמה חמודה ומשעשעת, אפילו שהיא יכולה לעצבן לא מעט אנשים.

מעבר לפוקו, אם יש דמות שעושה את הקומדיה בקלנאד זה סונוהארה. באמת. חוץ מהחלקים הרציניים של הסדרה, בודדים הקטעים שבו הוא מופיע שלא מצחיקים. הסיפור שלו יחסית פחות מעניין ודווקא הקטע שיותר אהבתי זה בסוף שסיפרו איך הוא וטומויה נהיו חברים.

הארק של קוטומי פשוט ולא מכיל הרבה תוכן, אבל בעל סיום חזק. למרות שאני חייב להגיד שטיפה הגזימו עם התגובה שלה לתאונה ושגרמו לזה להראות בהתחלה כאילו אנסו אותה או משהו כשהיא הייתה ילדה. עם כמה שהיא כביכול הנערה הגאונה, קוטומי עצמה קצת... סתומה. למרות שרואים שיפור אחרי הפרקים שלה.

אני גם נורא אוהב את איך שכמעט כל הדמויות קיבלו זמן מסך, אפילו אם הוא קצר נורא. יושינו לדוגמה מקבל פחות מפרק, אבל בזמן הזה מספרים עליו מספיק. ומיסאה שזוכה ל-2 פרקים שאני נורא אוהב.

טומויה היא אחת הדמויות שיותר אהבתי בקלאנד. מעבר לכוח הפיזי שלה היא גם בוגרת, בניגוד לאיך שהיא מתארת את עצמה בעבר (היא מתייחסת לעצמה של התקופה ההיא כאדם חלש). היא מנסה לפתור בעיות בלי אלימות (עד כמה שהיא מצליחה) ולא רואים אותה מתעצבנת/בוכה מדברים שקורים, למרות שהיא לא אדישה אליהם (במשחק הטניס כשהיא רואה שטומויה בוחר להיות עם נאגיסה היא לא בוכה בניגוד לקיו וריו, רואים אותה מתעצבנת מסונוארה רק כשהוא מגזים וכו'). את הרוב הרקע על טומויו מספרים כבר לפני הספיישל מה שמשאיר אותה קצת חסרת תוכן. בתכלס לא קורה שם כמעט, אבל הסוף של הספיישל ממש מקסים. את המשך הסיפור שלהם ביחד אפשר למצוא במשחקים המשך נפרד של טומויו (שאפשר גם לקרוא כמנגה). ממליץ נורא לנסות את המנגה לפחות.

אפשר להגיד שקיו היא טסונדרה דיי טיפוסית. ובתור אחת כזאת את רוב המידע עליה מקבלים מאחותה, ריו. כבר בהתחלה אפשר לראות איך האופי שלהן מנוגד, ריו כביכול מבקשת עזרה מאחותה כדי להתחיל עם טומויה בזמן שקיו לא מסוגלת להודות שהיא אוהבת אותו בעצמה, ריו בוחרת לקרוא כלפים כתחביב שמתקשר אצלה לבנות וקיו מתנהגת כמו טומבוי. ריו ממש משמשת כמראה הפוכה, אבל בעצם קיו היא זאת שהפוכה ומסתירה את מה שהיא באמת רוצה. בספיישל יש קטעים בהן קיו וריו עומדות אחת מול השניה כשאפשר להבדיל בניהן לפי השיער, אבל אחרי השיחה שלהן כשקיו פתאום מקצרת את השיער שלה הן עומדות אחת מול השני זהות לגמרי - זה הרגע שבו קיו ה"אמיתית" יוצאת. הספיישל עצמו מצוין, למרות שהקטע של 2 אחיות שמאוהבות באותו בחור דיי צפוי וגרם לכל הפרק להיות צפוי גם כן.

את עיקר הפיתוח של נאגיסה אפשר לראות בעונה הראשונה. טומויה שפוגש אותה מוציא אותה מהמצב בוא היא כלואה. עד לסיפור שלה בסוף נזרקים המון רמזים למה שהולך לקרות. נאגיסה אומרת איך היא מרגישה צורך להתנצל על משהו שהיא לא בטוחה לגביו, אקיו מנסה למנוע מנאגיסה לחפש במחסן הישן ואומר לטומויה מאוחר יותר שהוא יודע שנאגיסה תאשים את עצמה והחדר של יוקינה שידוע שמלא בקלטות ישנות. כל זה כדי שבסופו של דבר יופעל הטריגר - נאגיסה תמצא את התמונות של ההורים שלה והצופה פשוט יתבאס מכך, למרות שהיה ברור שזה דבר שיקרה. אבל בסופו של דבר דווקא זה שגרם לארק להיות טוב הוא אקיו שצורח את החיים על נאגיסה שצורה שכל כך מתאימה רק לו. נאגיסה עצמה לא הכי מעניינת. אני מעדיף בהרבה לראות את טומויה עם טומויו יחד.

לקראת שיא העונה השניה שוב מכינים רמזים שונים שצועקים את הסוף, עד שלבסוף נאגיסה מתה. ושוב במוות של אושיאו.

"קלאנד מסתמכת במקום מסוים על המוזיקה כדי להעביר את הסצנות שלה, במיוחד כשזה נוגע לדרמה, אבל גם בקטעים הפשוטים."

2 הקטעים האלה במיוחד. הרי ברור שאושיאו תמות, אין הרבה הגיון בלקיחת הילדה שלך בקור כשהיא חולה במחלה שבמקום מסוים אשמה במוות של אשתך. ועם כל ההזהרות של הרופאים ידענו כבר שיש סיכוי טוב שנאגיסה תמות. אז מה הקטע? למרות הכל הביצוע של הקטעים האלה הוא מה שהופך אותם לכל כך מעולים. כששמים משהו מקורי או מפתיע מול משהו שפשוט מבוצע טוב, אני מעדיף בהרבה את הדבר השני. וזה בעצם דבר שחזק מאוד בקלאנד.

הדמות האהובה עליי ביותר בקלאנד היא טומויה. אני מת על ההומור שלו ועל איך שהוא מתמודד עם כל מני בעיות. קשה להבין למה הוא החל להתעניין בנאגיסה ובכללי ממש בהתחלה אומרים עליו שהוא השתנה. יכול להיות שיש קשר לעולם האשליה. מסתובבת באינטרנט תמונה שמסבירה את רצף הזמן של האנימה בצורה קצת שונה שיכולה להסביר את זה, אבל לא הייתי לוקח אותה כ-100% נכונה. במקרה שלו, המשפחה של נאגיסה היא זאת שעוזרת לו לפתור את בעיות המשפחה שלו.

אני אסכם בכך שבאופן כללי היא אנימה נהדרת, מרגשת ומצחיקה. מקווה שנהנתם.